אסף אבידן בהופעה בקיסריה

אסף אבידן קיסריה (צילום: ענבל צח) — אני ואת בסטטוס מאוהב. אסף אבידן ומיכל "מייקי" באשירי בקיסריה | צילום: ענבל צח

אסף אבידן הגיע אמש לאמפי קיסריה במצב אידיאלי. כמנצח, ככוכב, כרוקר הישראלי הכי מצליח כיום בחו"ל (אחרי שסיים להיות מס' 1 בארץ), כגיבור עטור תהילה שיצא מרחמו של האינדי-אלטרנטיב הירושלמי האיכותי ומשחק אותה בגדול שם בחוץ. כמה אמנים ישראלים שהצליחו בחו"ל הקהל הישראלי זכה לראות כאן בזמן אמת, בשיאם? לא רבים. אבל הזמנים השתנו וב-2013 אמפי קיסריה הוא עוד תחנה בטור הבלתי נגמר של אבידן וחבריו, בין ה"אולימפיה" ל"זניט", בין ניו יורק לברלין.

אבידן לגלג על המעמד המיוחד של קיסריה בישראליות (או בשפתו - "פרסטיג' של ווניו"), עם חיקוי קצרצר ל"אהבתיה" של שלמה ארצי ואזכור ל"יפיופה" של אייל גולן. הוא אפילו הספיק לצחוק על יום ההולדת של הנשיא פרס ולשאול למה לא הוזמן לשם, כמו ארצי וגולן. ככה זה כשאתה כמעט ולא מחויב למסורת המקומית, וזה בסדר גמור. מה שכן ריגש את אבידן היתה עצם ההופעה בישראל, מול קהל מקומי, כולל בני משפחה וחברים, שהגיעו לרגל האירוע - הופעה הראשונה שלו בקיסריה. ניכר עליו בתחילה שהוא לחוץ, אבל ככל שהמופע התקדם אבידן התרגל, התחיל להשתחרר ובסוף גם נהנה, אולי אפילו יותר מאשר בחו"ל, מול קהל זר וחדש בכל מקום.

מה שעזר לו להשתחרר היה ההומור. לאבידן יש הומור-רוקיסטי שחוגג את הכוכבות ומלגלג עליה בו-זמנית. ביטויים כמו "אני מדמיין שיש בקהל מלא כוסיות", "לאן הלך הכסף שלכם? מאחורי הקלעים הכל מלא זונות וקוקאין", "אני אעשה לך ילד אחרי ההופעה", "לכל במה יש אחורי במה" ואפילו "הנערה הזו היא כל כך קטנה - היא מעל לגיל ההסכמה, אבל היא עדיין פטיט" (תוך כדי שירה), וכיוצא באלה - סוחטים מהקהל כפיים וצחוקים ומעלים את האגו שלו מצד אחד, ומצד שני עוזרים לו להתמודד פסיכולוגית עם ההצלחה. אבידן הוא רוקר אמיתי, שעשה דברים בחיים, אבל כשבת זוגו מיכל "מייקי" באשירי מנגנת איתו על הבמה (בין היתר - בכלי הקשה פרואני עליו הוא ממציא סיפור הזוי ומשעשע) ומנהלת לו את הטורים בחו"ל - ברור לכולם שהכל בצחוק. ובכל זאת הקהל נהנה - כי הומור הקוקאין הזה עוזר לכולם לחיות ולו לרגע את האשליה שאכן גידלנו רוקסטאר בינלאומי משלנו.

ככוכב שיכול להרשות לעצמו לעשות מה שהוא רוצה על הבמה וכמי שעובד לפי הסטנדרטים שנהוגים בחו"ל, זווית הראייה של אבידן היא אחרת. כמעט כל אחד שמגיע לקיסריה מרגיש צורך לתת לקהל את מיטב הלהיטים מכל הקריירה, כדי להוציא אותם בתחושת "וואו" מטורפת וליצור הייפ להמשך. אבל מבט ברשימת השירים שנוגנו אמש מוכיח שלא הרבה השתנה מהסט-ליסט אותו נתן בהופעה בבארבי תל אביב רק לפני שלושה חודשים. הפעם, למשל, הוא כן פינק את הקהל עם "Reckoning Song", שהפך ללהיט עולמי בשם "One Day" בגרסת רמיקס הזויה. הביצוע האקוסטי המשתנה שלו היה הפעם "My Latest Sin" הנפלא. "Gun & Choice" ו-"613" החליפו בהצלחה את "Jet Plane" ו"Through The Gale", וזהו בערך.

הבסיס למופע הזה נשאר כשהיה: האלבום המשובח " Different Pulses", שאבידן קיבל עליו בהפתעה אלבום זהב מאחורי הקלעים מיד אחרי ההופעה (ונשאלת השאלה - למה לא על הבמה לעיני המעריצים). נוכחות יפה יש גם ללהיטים מהאלבום הראשון: "Weak", "Maybe You Are", "Her Lies", ו-"Hangwoman" בהדרן לא מתוכנן, וכאמור שיר הנושא "Reckoning Song". אליהם מצטרפים "Small Changed Girl" (הלהיט מ-"Pure Boy / Lucky Man"), ו-"Hoist Up The Colors" (מ- "Through The Gale"), השיר המעולה "This Cool" מהאלבום האקוסטי ושיר ההופעות "Beggar", שנכתב בחדר מלון ברובע הזונות "לה פיגאל" בפריז, ומי יודע, אולי היה זה אותו חדר מלון שבו כתב רמי פורטיס את "הפוך" ו"פריז בלהבות".

השינויים הגדולים חלו באריזה. רביעיית הנשפנים בניצוחם של אבי לייבוביץ' ויאיר סלוצקי מילאה את הצליל האבידני בחום ובגרוב, בנקודות שבהן מתבקש לצרף טרומבון, חליל, סקסופון או חצוצרה. מהצד השני של הבמה עיטרה רביעיית כלי הקשת בהנהגת חן שנהר ואבנר קלמר את האבידניזם בצליל קלאסי שהוסיף ליופי של השירים. במרכז ניצב אבידן, שכל הזמן עולה ברמה שלו כגיטריסט, עם ההרכב שמשתפשף איתו בכל כך הרבה הופעות וחודשים, ונתן כמה מהביצועים הגדולים ביותר ששמענו ממנו בשנים האחרונות - ושמענו. נכון שלהרכב הזה, עם התוספות של המיתרים והנשיפה, עדיין קשה להגיע לאנרגיה המתפרצת המסחררת שהיתה ל"מוג'וז", אבל זה לא מה שאבידן מחפש רוב הזמן. הוא מבקש לצלול לעומק אמנותי, רוצה לחפש דיוק ביכולת הבאה, שואף לדיוק ותיאום בנגינה וחושק בעושר צלילי חדש - ואת כל אלה, ויותר, סיפקו לו מלוויו במופע הזה.

מבחינה קולית כבר שחוק להגיד שאבידן הוא מבצע-על, אבל כנראה שראוי לחזור על כך. השליטה של האיש הזה במה שיוצא לו מהגרון, בעוצמה, בהתכוונות ובתשוקה שזה יוצא משם, היא ברמה בינלאומית. עם הגרון שלו אבידן עוד יכול לגעת בשמיים, ועם כל הכבוד, לא אלה של קיסריה, אלא בשמי העולם.

מדהים היה לראות אותו אמש מתחרע עם עצמו על הבמה, מזיז את הידיים בטירוף מעל הראש, דופק ביד ימין על בית החזה, בזמן שיד שמאל אוחזת בגיטרה, ומפיק ממערכת הנשימה והוצאת הקול שלו צלילים שאוזן אדם מתקשה להתמודד עמם. כמו מוסלמי-שיעי שמלקה את עצמו ומשפריץ דם מפצעיו - אבידן השתולל על הגוף שלו כדי לסחוט ממנו עוד דציבל, עוד ניואנס, עוד ועוד הדהודים של תחושות מהן הוא כותב את שיריו - אהבה, ייאוש, משיכה, דיכאון, תקווה, חמלה, תשוקה, פחד, מיתולוגיה, יראה וקדושה - המרכיבים של החלומות והסיוטים שלו. זה היה מושלם. וגם אם מדובר במניירה - היא היתה מושלמת.

רומנטיקנים של רוקנ'רול יקפצו ויגידו, שאיך זה ייתכן שאסף אבידן, בהופעה חגיגית בקיסריה, לא אירח את חברי ה"מוג'וז", ביצע איתם כמה שירים מימים עברו וסגר איתם מעגל. על כך יש תשובה אחת בדיוק - אסף אבידן לא משחק את המשחק לפי חוקי הרוק הישראלי המקובלים. הוא לא סוגר מעגלים ולא "חוגג" בקיסריה. עבורו "המוג'וז" הם כנראה היסטוריה והבית של שלמה ארצי ואייל גולן הוא עוד מדרגה בדרך לגן-עדן.

מצאתם טעות לשון?