על הבמה עם רוני פיטרסון ושלום חנוך

ניסיון ראשון לכתוב על הופעה מהבמה עצמה ולא מהשולחן שמשקיף עליה. מאיפה להתחיל? ברור שאין פה שום התיימרות לאובייקטיביות, או אפילו ניסיון להציג את הדברים מהצד. הפעם זה הכל מהפן האישי. אז אני מרגישה צורך לתת את הרקע. אין לי ספק שההופעה הזו היא אחד הדברים המרגשים שקרו לי בחיים, וכשהציעו לי לכתוב עליה הרגשתי שאני חייבת לחלוק. לא בקטע נרקיסיסטי, אחרי הכל אני לא נינט. יש עוד הרבה על מה לדבר חוץ ממני, ולשם נגיע.

החלפנו דעות, קללות משונות בכל מיני שפות ומבטים של כבוד

זה התחיל כשיום אחד הלכתי להופעות הארדקור בלבונטין, אני לא זוכרת מי עוד הופיעו, אבל "קידס אינסיין" ניגנו, ובחוץ ראיתי את רוני (פיטרסון) עומד ליד כמה מכרים משותפים. שמעתי אותו מדבר, הוא נראה ונשמע לי מוכר, אבל לא הבנתי מאיפה. הוא התעניין מאוד בסצנה העכשווית, באמנים צעירים, היה לו חשוב לשמוע מה קורה עכשיו ברוקנ'רול בארץ. התפתחה שיחה על מוזיקה, החלפנו מידע, דעות, קללות משונות בכל מיני שפות ומבטים של כבוד. רוני שמע שאני שרה בלהקה ("סו לונג סאקרז", אחת הגאוות בחיי) ויומיים אחרי זה הוא הזמין אותי בפייסבוק לשיר קולות רקע באלבום שלו. כמובן שאוטמטית אמרתי כן, מבלי לחשוב פעמיים, ויותר גרוע - מבלי לדעת למה אני נכנסת.

בדיעבד, כשדיברתי עם החברה הכי טובה שלי - אמא, הבנתי מאיפה רוני היה לי מוכר. באק-אין-87׳ באחת הפעמים הראשונות שלו בארץ, הכיר רוני כל מיני אנשים מהתחום, ביניהם את אמא שלי. אמנם היא באה מהקלאסי והוא מהבלוז אך הם היו מיודדים והוא גם היה בבית שלי כמה וכמה פעמים. ככה זה, עולם קטן. למעשה רוני מכיר אותי מגיל 3 חודשים, אפשר לומר שזה עוד לפני שאני מכירה את עצמי. היה מצחיק כשעלינו על זה. חתיכת קטע. מה שכן, אני מאוד גאה בעובדה שאפילו עם הקשרים, הקרבה והפרוטקציות, הוא בכל זאת ניגש אליי מבלי לדעת מי אני, באמת נתן לי סיכוי על סמך מה שיש לי להציע ולא שום דבר אחר.

13 שעות באולפן עם דריל ג'ונס, הבסיסט של הרולינג סטונז

ישבנו ביחד, רוני, אביטל תמיר (חבר טוב שכבר הוזכר כאן בעבר ובין שאר הדברים המופלאים שעשה הוא גם הפיק את האלבום המדובר) ואני, אצל רוני בבית, שרנו, שיחקנו בהרמוניות, שתינו מלא קפה וקיללנו את העולם. אחרי סשן אחד היה ברור לכולנו שיש פה עניין שכדאי לשמר.

כשהתחלנו בהקלטות האלבום לא באמת ידעתי מה הולך לקרות. לא ידעתי שאעבוד עם מלכים כמו אשר פדי. לא ידעתי שאבלה 13 שעות באולפן עם דריל ג'ונס (הבסיסט של הרולינג סטונז, הקליט עם סטינג, לא חסר). לא ידעתי שמשני שירים זה ייגרר כמעט לכל השירים באלבום, פלוס דואט ושיר סולו. לא ידעתי שנתחיל להופיע ביחד. לא ידעתי שזה יילך ויהפוך לפרויקט המרכזי בחיים שלי, לרפרטואר שלי, להזדמנות שלי. אני כן יודעת, שאין הרבה דברים שגרמו לי להרגיש כה אסירת תודה.

אני חושבת שביום ראשון האחרון זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבאמת חששתי שאחטוף התקף חרדה. ההכנות להופעה הסתכמו בשלוש חזרות ולייב אחד בגלי צה"ל. ככה זה לעבוד עם מקצוענים. השעה עשר בלילה ו-2 דקות, מודיעים שהזאפה הרצליה מלא ואני לא יצאתי מהבקסטייג' בערך משמונה. אין לי מושג איך זה נראה שם בחוץ.

אפילו שיר הסולו שהכי נלחצתי ממנו פתאום לא נראה נורא כל כך

אנחנו עולים בחושך לבמה, מתחילות מחיאות כפיים והלב שלי מרגיש כאילו הוא מנסה לתת פעימה על כל מחיאה. אני לחוצה. כולם ניגשים אל הכלים, אני תופסת את הטמבורין ביד ומשתדלת לא לרעוד, כי ישמעו. רוני מושך את הריף הראשון מהשיר 'Sweet daughter of satan', איזה שלוש או ארבע תיבות, רק כדי להתחמם. לי הן הרגישו כמו עשר. השיר מתחיל, נדלקים האורות וכל החששות והפחדים שהיו לי, שלא אזייף או אפול או אשכח אף מילה- כולם נשכחו ונעלמו. אני נכנסת לגרוב. אני מסתכלת על אשר וזיו ומאור, על אביטל ורוני, כולם כל כך מעולים. הלהקה נשמעת כמו מכונה. אנחנו כבר לא חבורה של נפשות נפרדות, זו יחידה אחת.

מהשלב הזה הכל די נראה כמו חלום. השירים כבר עוברים לי מהר, הכל באמת עובר מהר יותר כשנהנים, וכשכולם נותנים בראש. אפילו שיר הסולו שהכי נלחצתי ממנו פתאום לא נראה נורא כל כך, ביחס לעובדה שעוד שנייה שלום חנוך עולה לבמה ואני הולכת לשיר איתו, אפילו אם רק לארבע שורות. האיש אגדה. לשבת איתו בבקסטייג' ולשמוע אותו ואת רוני מג'מג'מים יחד גרם לי להרגיש מאוד ברת מזל, אך די מפוחדת במקביל. אפשר לשמוע עליו את השנים והניסיון האדיר, וסך הכל זה מעט מאיים. הוא עולה והקהל מתלהב ומלהיב גם אותי. כיוון שזו הייתה הופעת ישיבת לא הבחנתי עד עכשיו בנוכחות הקהל יותר מדי, בעיקר התרכזתי במה שקורה על הבמה (תודות לסאונד המעולה של מארקו) ובאינטראקציה בינינו, הנגנים. ופה הם עונים לו ושרים איתו ואיתנו, ואדיר לי וכיף.

אני גומעת חצי בקבוק מים בשלוק, מנסה לנשום ולהבין מה קרה

עוד כמה שירים, ביניהם גם הסולו שלי, "i gotta rock" ,שעבר חלק כמו חמאה, והנה הגיע הסוף. אנחנו יורדים מהבמה אל הבקסטייג', אשר מדליק סיגריה ואני גומעת איזה חצי בקבוק מים בשלוק, מנסה לנשום ולהבין מה קרה כאן עכשיו, ולפני שהספקתי - כבר עלינו חזרה להדרן. הכל מגניב, הכל רוקנ'רול, האווירה מעולה. אני גונבת לאשר שאכטה (אחרי חמישה חודשים בלי סיגריות, מותר לי) ומסיימים עם אחד השירים האהובים עליי מהאלבום, "wake up call", שכתב רוני עם אח שלו ריי. יצאנו בבום.

כל הנסיעה הביתה צחקתי וצהלתי ולא ממש יכולתי להפסיק לשמוח. אפילו שהייתי חולה, אפילו שלמחרת קמתי ב-7 בבוקר, אפילו אם לא הייתי הכי טובה בעולם. אחרי 12 שנות שירה, רק עכשיו התחלתי להבין את המשמעות של לעשות כיף על הבמה, להשתחרר ולגמרי להיות שם. ולהעריך. הכל יכול להשתבש הערב מבחינתי, וזה לא היה משנה. זה עוד 'וי' אחד גדול שאני יכולה בבטחה להניח בתיקיית ה״חלומות שהשגתי״ שאני שומרת ממש ליד תיקיית ה״חלומות שעוד אשיג״, מתחת למיטה.

• אביטל תמיר
• אשר פדי
• סטפני זינגר
• רוני פיטרסון
• שלום חנוך