"זו לא הזאתי שצורחת כוּס?". כן, אבל לא רק. זו לא התגובה שקיוויתי לקבל כשציינתי בפני משפחתי מה מתרחש הערב בבארבי. אנשים נוטים להידבק לפרובוקציות, במיוחד כשהן נתפסות ככאלה ולא כסוג של שחרור מתח ועצבים. או יותר נכון, רוקנ'רול. יש הרבה כאלה במילים של איה זהבי פייגלין, בוגרת רימון/כוכב נולד/הכנס כאן עוד דבר שיגרום לך לחשוב מה הקשר בין זה לכסאח. זהבי פייגלין קטנה-קטנה אבל יש בה המון - בעיקר זעם מתובל בהמון הומור עצמי.
הקהל צווח כאילו אלוהים עכשיו שר להם מזמורים ותפילות
והנה עולה בחורה קטנה מלווה בגברברים קצת יותר גדולים ורוצחת ל-400 איש את האוזניים עם הפרובוקציות שלכם והתרפיה שלה. "כל החתיכים אצלי" חיכו הרבה מאוד זמן לרגע הזה, ומסתבר שגם חבורת צעירים שמקפצים במהלך כל ההופעה וצווחים את המילים כאילו אלוהים עכשיו שר להם מזמורים ותפילות. כל המשפחות כאן וגם כל החברים, כולם באו לצפות בהופעת השקת הדיסק של ה"חתיכים" הנושא את שמם.
מוזר מאוד ומעניין לא פחות לצפות ברגע שכזה כמישהי שראתה את ה"חתיכים" ונכחה שם מההתחלה. אם אז, לפני שלוש שנים, חשבו שמדובר בדאחקה חסרת מעוף, היום אותה דאחקה הפכה ללהקה מגובשת שבנתה בסיס מעריצים מכובד יחסית וצברה קילומטראז' יפה של הופעות ואפילו מפח נפש (או גאונות, תלוי מי מסתכל על זה) בצורת 15 דקות התהילה של זהבי פייגלין ב"כוכב נולד".
באה, צרחה את נפשה באודישן, הדהימה את השופטים בכנותה, נכנסה לנבחרת והודחה בפרק הראשון. שלושת החתיכים שלה לא ידעו איפה לקבור את עצמם, אבל בדיעבד אותן 15 הדקות הן אלה שגרמו למטי-מעט להבין שיש פה הרבה יותר מעבר ל"זאתי שצורחת כוּס" ונקרעת מצחוק כל הדרך חזרה מהאולפנים הביתה.
נרגשים לארח את חמי רודנר
"כל החתיכים אצלי" זה רוקנ'רול בסיסי. גיטרה-בס-תופים-ווקאלז-בועטים. לא הכל חייב להיות מדויק ברמה מדעית, וגם אם נקרע מיתר (מה שקרה גם הערב) - ממשיכים. ה"חתיכים" מתחילים את ההופעה במכות הפרטיות שלהם ובמהרה מתחילים במסכת אירוחים רלוונטיים ברובם.
חמי רודנר משתלח וצווח בורידים קפוצים את "אני רוצה", נשאר בלשון נקבה ולא מאבד את הפן הלסבי הברור בשיר ("אני רוצָה לשכב עם החברה החדשה שלך, אני רוצה שהיא תלך ותספר לך שאני סקס מדהים"). ה"חתיכים" נרגשים עד קצות אצבעותיהם לשתף פעולה עם רודנר, ולא בכדי. מדובר באחד מאבות הרוק הישראלי של הניינטיז, ז'אנר שמאוד מאפיין את החתיכים עצמם - כנות נדירה ונעורים מתפרצים בכל מובן המילה.
קופצים וצועקים עם אלי לולאי
האורח השני בסלון של החתיכים וזה שהשתלב בצורה הטובה ביותר איתם הוא אלי לולאי. זהבי פייגלין מציגה אותו בקוצר נשימה ולולאי עושה את מה שהוא יודע הכי טוב - שיר של רוקפור. "האיש שראה הכל" לא מרגש ללא הנגנים הפנומנאליים של להקתו המקורית, אבל הקשר שנוצר על הבמה בין לולאי לפייגלין כל כך יפה שהעניין נשכח מהר. השניים קופצים וצועקים כאילו זו מקסימום שנת 1994, ובביצוע המשותף ל"למה לי לקחת ללב", קאבר מצוין כשלעצמו, נשכחת ההזיה של "האיש שראה הכל" מלפני מספר דקות ולולאי מקבל בכבוד את תואר האורח המצטיין של הערב.
ההתעקשות על האורח השלישי והאחרון לא מובנת כל כך ולו רק בגלל שנוכחותו הורידה את הקצב של החתיכים מריצה קדימה לזחילה קלה לאחור. יהודה עדר, גיטריסט-העל ומפיק-העל המקומי, מנגן עם הלהקה את "כוּס" שלהם ואת "גרוסבארד" שלו. עדר פורט בכבוד אבל לא באמת מתחבר עם רוח הנעורים של הרביעייה המזיעה.
קיא של רגשות
אחרי המון תודות, מיתר קרוע אחד (המופע חייב להימשך!) וירידה של חצי להקה לניגון מהיר בתוך הקהל, הדאחקה שהפכה לקריירה עוד מהדהדת בראשי, הרחק מהבארבי. בסופו של דבר, זה מה שרוקנ'רול צריך להיות - קיא של רגשות. פשוט לירוק החוצה את מה שכואב, מה שמצחיק ומה שפחות.
אך השאלה שנשאלת היא - מה הקהל יחשוב על זה, האם מי שמקשיב יחבק וידקלם את המילים הצורבות או ישאיר את המוזיקה במועדונים קטנים שחולמים על וומבלי. לפי מחיאות הכפיים, הזיעה הניגרת וצעקות השמחה שנשמעו הערב, כנראה שהקהל ראה כי טוב, כי כיף, כי יש פה הרבה מעבר לזאתי שצורחת אל המיקרופון שמות של איברי מין נשיים. אבל לא רק.
>> שלום חנוך, ברי סחרוף, אהוד בנאי ועוד רבים יציינו 11 ללכתו של מאיר אריאל ז"ל