בניגוד לשם הטור המפורסם של חברו הטוב וכותב רבים מהטקסטים שהוא שר, יאיר לפיד - עכשיו זה סופי. רמי קלינשטיין חזר. אחרי שנים של דשדוש באזורים הלא מצליחים של אמצע הדרך, אחרי ההתעסקות הבלתי פוסקת בחייו האישיים, אחרי שכבר שכחנו שמדובר קודם כל במוזיקאי גדול, פסנתרן מחונן, מלחין מחונן וכוכב אמיתי, אחרי שעבר את משבר גיל הארבעים, והארבעים ושבע, אחרי כל זה אפשר היה לשבת אמש באמפי קיסריה וליהנות משעתיים וחצי של מופע נהדר.
שב להיות כל מה שאוהביו מפעם זכרו שהם אוהבים
קלינשטיין של ה-31 ביולי, עם 100 אחוזי לחות לחוף הים, נוטף זיעה אבל כה נחוש שהערב הזה יצליח, שב להיות כל מה שאוהביו מפעם זכרו שהם אוהבים. רוקר מלהיב כמו באייטיז, שעף על "שרה ברדיו" ו"אש"; יוצר קלאסיקות כמו בניינטיז, שמרגש ב"על הגשר הישן" ומפזז ב"קר שם בחוץ"; פרפורמר סוחף כמו בשנות האלפיים, שכמו ארצי יוצא לטיול באורקסטרה ב"אהביני" ונעמד על כיסא בפינה הימנית שלה ומנצח על הקהל ב"תפוחים ותמרים".
זה קלינשטיין הישן והטוב, אבל המתחדש לנגד עינינו, עם הסטנדרטים האמריקניים הגבוהים של המקצוענות, כשכל צליל יושב במקום, וכל נגן נכנס בזמן, וכל קיסריה שרה ורוקדת. עם השירה המרגשת, וההתמסרות לקהל, והסטאר-קאווליטי והגזרה והלבוש המחמיאים. ועם היכולת לדבר בו-זמנית גם למי שמחפשים אצלו את השירים שהפכו לכל-ישראלים כמו "קרוב אל ליבך", "עוד לא תמו כל פלאייך" ו"צעיר לנצח" כדי לשיר איתו בציבור, גם למי שרוצים שירקיד אותם על הכיסאות ב"בוא" ו"עניין של זמן", וגם למי שנגינת הפסנתר שלו, בשילוב הקול וההגשה המיוחדים, מפעימים אותם, והתוספת של דניאל סלומון רק העצימה אצלם את החוויה.
כוכבות שמתחילה מהיכולת לרתק קהל בישיבה אל הפסנתר
במבט על 25 השנים האחרונות, קלינשטיין הביא לפופ-רוק-מיינסטרים הישראלי דמות שלא היתה בו קודם. אם גרוניך ורכטר הושפעו בעיקר מרוק-מתקדם וזילבר, עם כל הפופיות שלו, בא מהשפעות צרפתיות ולא תמיד היה קל לעיכול - קלינשטיין הכניס למרכז המפה את דמות הפסנתרן-זמר-מלחין-כוכב האמריקני-בריטי, שהכוכבות שלו מתחילה מהיכולת לשלהב קהל גם בישיבה עם האצבעות על השחורים-לבנים. הוא היה, החל מאלבומו השני, האלטון ג'ון והבילי ג'ואל שלנו, ובלי להתבייש יצר להיטים להמונים, ועדיין לא שכח מדי פעם לאתגר, למשל ב"כשהארץ מתפתחת כמו הזין" ב"חוץ ממך כלום". ובסגירת מעגל אופיינית היה זה הקאבר שלו רק-עם-פסנתר ל"פיאנו-מן" של בילי ג'ואל, שהיווה את אחד משיאי הערב.
והיתה ב-25 השנה האלה כמובן גם "הזמרת ההיא, האחת, המיוחדת" (כלשונו), שתרמה לערב הזה מהרפרטואר המפואר המשותף של שניהם את "שיר אהובת הספן", "בוא" ואת "עטוף ברחמים", שזכה לביצוע יפה של דניאל סלומון עם רביעיית המיתרים המצוינת. סלומון המשיך ל"רבות הדרכים" בדואט עם זמרת הליווי שירלי נוב, ואפילו קם מהכיסא כדי לנצח על הקהל.
יחסי אבא-בן עם דניאל סלומון
בשיר הבא הוכיח השילוב בין השניים, קלינשטיין וסלומון, שהם לא סתם סוג של אב-ובנו או תלמיד-מורה, שאוהבים להרעיף מחמאות אחד על השני ולהתמרק עם האוקטבות, אלא קודם כל מוזיקאים שמחפשים לרענן ולהפתיע, עם שני פסנתרי כנף צמודים במרכז הבמה. הכניסה של קלינשטיין באמצע "הניחי לי" יצרה דיאלוג מקסים בין שני פסנתרנים והביצוע המשותף ל"אהבה", פרט לברייק מיותר עם בדיחה לא מוצלחת לפני סופו, היווה רגע שיא נוסף במופע.
קלינשטיין הגיע לקיסריה ושיחק את המשחק על פי החוקים הבלתי כתובים שיצרו הציפיות של הקהל, שכבר ראה שם הופעות של ארצי, אייל גולן ואחרים. אתה לא עולה בקיסריה (אלא אם כן אתה סוזן וגה) עם פחות מ-15 נגנים, אתה לא נותן פחות משעתיים וחצי (זה יוביל לשאילתה בכנסת), אתה לא יכול שלא להקדיש שיר לגלעד שליט ("בוא הביתה") ואחד לחיילים ("רוחות מלחמה") ואחד לישראלים באשר הם ("גיבור"), או לספר איך השירים שלך שייכים עכשיו לקהל ("אין כמוה").
לקיסריה חוקים משלה
וגם אם אתה מתחיל שיר כבלדת-פסנתר מושלמת ("על הגשר הישן") אתה לא יכול לוותר בהמשכו על עיבוד נוסח ארצי-ספרינגסטין סוחף, כי זה מה שהישראלים מצפים ממך לקבל. ואתה לא יכול שלא לעמוד על כסא במרכז האורקסטרה, להניף ידיים למעלה ולנצח על האלפים. כי יש דברים שמילת הקסם הזו "קיסריה" גורמת לך לעשות גם אם לא התכוונת או לא שמת לב.
רק שיר אחד היה חסר לי אמש בתוך כל הבלגן. קוראים לו "ביום של הפצצה". כמובן שאמן כמו קלינשטיין, עם רפרטואר כל כך רחב, לא יכול (וגם לא צריך) לתת את כל הלהיטים וכל השירים הגדולים בערב אחד. גם פוליקר, רק שבוע לפניו, ויתר על "הילד שבך", למשל. אבל "ביום של הפצצה" הוא שיר סמלי, שיר הנושא של אלבומו הראשון, ולטעמי היה מתאים לבצע אותו אמש.
נשאר על הבמה לבד עם הפסנתר
מצד שני, לזכותו של קלינשטיין יאמר שבטבורה של ההופעה, ברצף של חמישה שירים ("גיבור", "הרבה פנים", "עברו שנתיים", "פיאנו-מן", "עוד לא תמו כל פלאייך"), הוא נשאר על הבמה לבד עם הפסנתר (או כמעט לבד), ובניגוד לחשש שכאן תיווצר "בטן" מסוכנת, הצליח ה"מאסטרו" ליצור את התחושה כאילו חוץ ממנו ומהפסנתר שלו לא צריך עוד שום דבר בעולם הזה. כאילו קיסריה היא לכמה שירים "צוותא" או אולם קטן במרכז סוזן דלל ב"פסטיבל הפסנתר מארח".
וזו תחושה אדירה, שיצרה שמחה גדולה. כי אחר כך הוא העלה את "יוסטון פרוג'קט" וכל הקהל רקד, והוא קפץ על הפסנתר, והשתולל, וכל הקהל שוב שר-בציבור, והיתה תחושה של "ביחדנס" ישראלי דביק, שכה אופייני לקיסריות האלה. אבל באותן דקות שבהן האורות היו כבויים ורק קלינשטיין היה שם, עם הקלידים והמיקרופון, ו-3600 איש האזינו לו בדממה - אז היה ברור ש"איש הפסנתר" חזר ל-25 שנה נוספות. לפחות.