צפייה בהופעה של Mum (יש לבטא מוּם) מעלה אצלי, בפעם המי יודע כמה, את השאלה המאוד מתבקשת - איך מדינה שיש בה קצת יותר מ-300 אלף איש כמו איסלנד, מצליחה לייצר כל כך הרבה כישרונות עם הצלחה בינלאומית מרשימה? ביורק בראשם וכמובן, לפי סדר לא מחייב - סיגור רוס, מוגיסון, אפאראט, גאס-גאס ובנג-גאנג. מה יש להם שאין לנו? אולי העובדה שיש שם אור במשך כל היממה במשך חצי שנה, אין בעיה של מים וגם הבעיות הכי קשות עם השכנים זה שהם רוב הזמן שיכורים כלוט? ייתכן.
כמו שיר ערש מרחף, שלעיתים מגביר קצב ותנופה
מה שלא יהיה, Mum היא קולקטיב של מוזיקאים, שהוציא כבר שישה אלבומים ומייצרים מוזיקה שכדי להגדירה נסו לדמיין תיבת נגינה מהסוג הישן, חברו אותה לסמפלר, קצת באס-תופים, כינורות, חלילים ואינספור כלי נשיפה מוזרים יותר ופחות. התוצאה היא משהו כמו שיר ערש מרחף, שלעיתים מגביר קצב ותנופה. המוזיקה של ההרכב היא לרוב לא בדיוק מוזיקה לנסיעה באוטו או לפעילות גופנית עתירת רגשות אשמה. צריך מצב רוח מיוחד ל-Mum, ולכמה המאות שהגיעו לבארבי היה בדיוק את מה שדרוש.
אחרי המתנה ארוכה מדי (בפעם המי יודע כמה, מפיקים יקרים: הופעה לא מתחילים בחצות, לחלקנו יש ילדים, עבודה, תוכניות לשבת בבוקר) עלו שבעת חברי הלהקה על הבמה. הקהל קיבל אותם בתשואות, שנבעו כנראה משילוב בין המתנה מורטת עצבים לבין התרגשות אותנטית, כאילו שהם הגיעו לכאן מאיסלנד הרחוקה בטרמפים על גבי לווייתנים או משהו כזה. הלהקה הופתעה מקבלת הפנים הקולנית ולאורך כל המופע לא הפסיקה להתרגש מכך. על כך עוד נרחיב בהמשך.
אפילו האתר הרשמי של הלהקה לא מפרט את ההרכב העדכני
לאלבום האחרון של הלהקה קוראים, אולי באירוניה, "שירו ביחד שירים שאתם לא מכירים" (תרגום חופשי) ואולי אין משפט שהיה מתאר בצורה אמיתית יותר את מה שקרה בבארבי בליל שישי. רובנו האזנו למוזיקה של Mum באינטנסיביות גבוהה יותר ופחות לאורך השנים, אבל ניתן לקבוע די בפסקנות שבודדים אם בכלל ידעו לצטט שורות משירי הלהקה (למעט, אולי, מהסינגל האחרון, המאוד קליט), או אפילו להגיד את שמות החברים מבלי לשבור את השיניים מקוביות הקרח הפלמיות השזורות בהם. למעשה, חברים בלהקה התחלפו כל כך הרבה מאז הקמתה, שאפילו האתר הרשמי שלה לא מפרט את ההרכב העדכני.
אבל למרות האנונימיות, קשה היה שלא ליפול בקסמיה של השביעייה הנורדית. הסולנית (לאט, לאט) הילדור גאונטאדיר כבשה את הקהל בשניות בזכות הופעתה - שילוב בין רקדנית בלט נערתית, זמרת אופרה ונערת רוק - ברגעים המסוימים בהם היא אחזה בגיטרה באס. היא ושותפה לשירה - אולף ארנלדס, הפליאו בשירה מדויקת, הרמונית ועוצמתית לעיתים, ולחישתית ומצמררת לפעמים.
שליטה בהרבה כלים והקפדה על שחזור ועיבוד של כל צליל
השניים, כמו שאר חברי ההרכב, החליפו שורה ארוכה של כלי נגינה - מיוקליילי, גיטרות ועד שלל אורגניות נשיפה, צפצפות וכלי הקשה מוזרים. מדובר, רשמתי לעצמי, בחבורה של מולטי-אינסטרומנטליסטים, קצת כמו עמיתיהם האמריקאים קלקסיקו, שפקדו את אותה במה לאחרונה. השליטה המוזיקלית בכל כך הרבה כלים וההקפדה על שחזור או עיבוד של כל צליל מוקלט סיפקה לי תשובה אפשרית לשאלת ה"למה לא אצלנו?" שהעליתי בפתיחה.
הלהקה דילגה בעדינות פולארית משירים שקטים, שהיו לעיתים קצת מרדימים, אך עדיין מרגשים, ועד הקצביים, שהרימו את הקהל פעם אחר פעם. אחד הרגעים הגדולים בהופעה היה כשבאחד השירים הקצביים יותר זכינו לרגע של התעלות כמעט אקסטטית, כשבלב הקצב באס-תופים הסוער יצאו שני הסולנים ללא פחות מסולו חלילית (ממש כמו אלו שאיבדתי בבית ספר, שוב סליחה, אמא...). לרגע סגרתי את עיני ודמיינתי עצמי רודף אחרי עדר קאריבו במדרונות הר געש כבוי, רבע שעה מרקייוויק.
תביאו את סיגור רוס
כאמור, הקהל קיבל בחום רב את השביעייה הארקטית, והם לא הפסיקו להתרגש. שיא נוסף נרשם כשהילדור זכתה לזר פרחים ממעריץ נלהב והתרגשה כמעט כמו נערת בת מצווה. "אתם עושים לי להרגיש חם בפנים", אמרה בביישנות צפונית. "קינקי", חשב לעצמו לפחות חצי מהקהל, "תבואי שוב".
הצפייה בהופעה הכה מיוחדת ומרגשת של Mum חיזקה אצלי את המחשבה: הרעיון של להביא להקות בסדר גודל קטן-בינוני לבארבי הלבנטיני הוא לא פחות ממעולה ואיתו הכמיהה ההולכת ומתגברת - תביאו לנו את בני דודם הדיכאוניים מהשכונה - סיגור רוס. הפרוזק גלום במחיר הכרטיס.