מתוק רצח: רועי פרייליך השיק אלבום סולו ואירח את "נערות ריינס"

בימים בהם כל אדם שלא מרותק למסך הטלוויזיה צריך לנפק הסברים למילציות האינקוויזציה הפייסבוקיות, שקמות חדשות לבקרים, לא מפתיע שרועי פרייליך בחר לפתוח את הופעתו במספר מילות תודה לקהל שבחר להגיע. לא היו שם רבים באוזן-בר שהגיעו לשמוע את פרייליך ולהקתו, אך אלה שהגיעו זכו לקבל מפרייליך את מה שלשמו יצאו מביתם: מנה קטנה של אסקפיזם מבורך.

ראוי כמובן לומר שזה לא צריך להיות עניין בכלל, בטח שלא בישראל. אבל זה תמיד היה כך. הפער העצום בין שם, החזית, לפה, העיר, כל עיר, תמיד היה נוכח בחיינו. שם מתים, נפצעים, יורים, פוצעים, הורגים, ופה חיים כרגיל. פה הופעות ומסיבות ובתי קפה. ככה יובל בנאי הרגיש כשחזר ממלחמת לבנון הראשונה וזו הייתה הקרקע שהובילה ליצירתה של משינה. ככה הרגיש כבר יותר משישים שנים כל לוחם שחזר הביתה לסוף שבוע. כי זו לא מדינה רגילה, כי אם נפסיק לחיות בכל פעם שיש בעיות בטחוניות, אז פשוט לא ננשום לעולם. ולתוך שדה המוקשים הכמעט בלתי אפשרי הזה צעד פרייליך. וצעד בבטחה כאמור.

זו לא הייתה הופעה ארוכה במיוחד, לפחות היא לא הרגישה ככה, אך כמעט כל מה שהיה בה עבד כהלכה. "המתוקים רצח", להקתו של פרייליך בקריירת הסולו, ממשיכים להשתפר מהופעה להופעה. שלושה נגני גיטרה, שתי זמרות ליווי ואחד סולן עם קול לא רגיל. זו "תלונה" שנשמעה בעבר פעמים רבות בכל הנוגע לפרייליך, שמודע לכך שהוא לא נשמע כמו כל שאר חבריו לז׳אנר הרוק הישראלי.

כשהוא שר "אמא, אם את חושבת שיש לי קול יפה, אז משהו לא בסדר פה", הוא בעצם מעביר את תחושתם של חלק מהמאזינים. אני אישית דווקא מאוד אוהב את ההגשה של פרייליך, אבל זה כבר עניין סובייקטיבי. מאידך גיסא, כמות ההשקעה בכל שיר ושיר שפרייליך נותן מעצמו תעשה נחת לכל חובב רוק באשר הוא. יש מעט, מעט מדי מוזיקאים שמשפרים את גרסאות האלבום שלהם על הבמה. רועי פרייליך הוא אחד מהם. כל להיטי אלבום הסולו שלו, שחלקם כ"סערה חשמלית" אף זכו לפרסום רב בזכות הרדיו, נשמעים פי כמה וכמה יותר טוב בהופעה חיה. הרבה מהקרדיט להישג הזה צריך ללכת גם ללהקה, אבל נראה שהלב הפועם שלה הוא בראש ובראשונה פריייליך עצמו, שלא משנה מול כמה אנשים יעמוד הוא עדיין יתן את כל כולו.

דווקא ברגע ש"המתוקים רצח" ירדו ופרייליך הזמין את חברי "נערות ריינס" המקוריים, גיא גולדשטיין וניר וטשטיין, הרמה של ההופעה ירדה במקצת. הביצועים של השירים המעולים של הריינסים היו מעט חלודים לעומת הרמה הגבוהה שהוצגה בחלק הראשון. כל אחד מהשירים שהם ניגנו, כולל להיטים מוכחים כ"בית אחרון לי", היו בביצועים טובים, אבל הם לא היו מעולים. לפער הזה נראה שאחראי יותר מהכל אביחי טוכמן, שהפיק את אלבומי הלהקה ומנגן בבס לעיתים. בכל רגע שהאיש על הבמה נראה שהמוזיקה עולה ברמתה בצורה ברורה.

ההוכחה לחשיבתו של טוכמן הייתה גלויה בדמות השיפור הברור שהתרחש ברגע ש"המתוקים רצח" חזרו לנגן לצדו של פרייליך. אבל גם אם הם חלודים קמעה, החברים הישנים לא נזרקו לכלבים. "נשמור על החברים" זה לא רק שמו של האלבום השני של "נערות ריינס", אלא גם חלק מהאופי שלה. בהחלטה שנראתה כספונטנית פרייליך ביקש מחבריו ללהקה המקורית לא לרדת מהבמה ולסייע לו לבצע את אחד משירי הזוגיות הכנים והיפים שנכתבו ברוק המקומי בשנים האחרונות, "יום ראשון". זו לא בהכרח זוגיות בין גבר לאישה. באותה המידה אמש זה גם יכול היה להיות שיר אודות מערכת היחסים בין עם לארצו, בין עם לעצמו, בין אדם לחברו, כי כמו שפרייליך שר: "יש לנו הרבה מדי, בכדי להיות כל כך קשים, ואנחנו לא יפים מספיק, כדי להיות כל כך טיפשים".

• אביחי טוכמן
• אוזן בר
• אוזן-בר
• נערות ריינס