כבר הרבה זמן שמתגבשות לא מעט ציפיות סביב להקת "FeelAbout". תארים מכובדים כמו "להקת השנה" בטקס "17th Los Angeles Music Award", או הלהקה הראשונה שניגנה על "אייפונים" ועשרת אלפים הורדות של רינגטונים בקנדה ובארה"ב, פתחו את התיאבון ללא מעט מעריצים, שבאו לחגוג אמש את השקת "Point of You", אלבום הבכורה של הלהקה התל אביבית. במשך שעה ורבע הקפיצו הסולנית רוני ויינשטוק, גיא פישר, דרור רוסטמי, אלדר כהן ולירון אראל את הקהל, ריגשו אותו, אבל בעיקר עשו הרבה בלגן משמח.
פצצה של אנרגיות על הבמה והקהל
ההופעה נפתחה עם "Colors and Shapes", שגם פותח את האלבום. שיר שמעורר הבטחה להמשך, מהרגע בו נשמעים השירה של ויינשטוק וליווי הנגינה העדין של ההרכב, הבטחה שמשהו טוב עומד להתפרץ, כאן ועכשיו. וההבטחה מתממשת, בהנחתת פצצה של אנרגיות על הבמה והקהל. עם שלוש גיטרות חשמליות שמכסחות בדיסטורשנים בדיוק כמו שצריך, "FeelAbout", נשמעים מהודקים ומדויקים מהרגע הראשון.
הסינגל "Small Mind" זכה לביצוע מעולה. השיר מופיע באלבום גם בגרסה חיה מטקס פרסי האינדי בלוס אנג'לס, בו זכתה הלהקה ב-2007. הביצוע ב"סאבליים" העמוס לא נפל ולו במעט מהנאמבר ההוא בעיר המלאכים. גם כאן, FeelAbout, ובעיקר הנגנים, מנגנים מוקפד, בגיטרות שקטות, שפתאום מתפרצות ומעלות ניחוח של תחילת הניינטיז הנפלאים.
רגעי נחת לעולם המטאל הישראלי
כסולנית, סיפקה אמש רוני ויינשטוק לא מעט רגעי נחת לעולם המטאל הישראלי. הבחורה הזו מבינה כמה כוח יש לזמרת שמנהיגה להקת רוק או מטאל, ויודעת היטב איך מצפים ממנה המעריצים להתנהג, להתנייד, להתנהל, להשתולל. גם מבחינת שירה היו לויינשטוק אמש כמה רגעים גדולים. מצד אחד קטעי "גראולינג" מצוינים, שראויים להרבה ריסקפט. מנגד היא גם יודעת לשיר ברוך ולרגש, כמו למשל ב-"No Pain No Gain" ו- "Silence". השליטה שלה בשני מצבי הקיצון האלה מעידים יותר מכל על הכישרון האמיתי שלה כזמרת רוק.
אבל, ביותר מדי רגעים במהלך הערב, בעיקר באותם רגעים בהם צריך היה להתאמץ ולוודא שבאמת זו לא אורית שחף על הבמה, משהו שם התפספס, קצת זייף אפילו, ובעיקר נעלם בתוך הנגינה המצוחצחת של ההרכב. זה קרה, לדוגמה, בשירים כמו "Jail Back", "No Pain No Gain", ו-"Sing".
הקהל הגיב באופן הכי טבעי - "הד-בנגינג"
הקהל הגיב לויינשטוק ולנגינה המשובחת של חבריה בדרך הכי טבעית, כלומר "הד-בנגינג". רק מעגל פוגו היה חסר אמש בסאבליים, כדי שמכונת הזמן תיעצר סופית בקיץ 93'. למרות שהסאונד האמריקאי, שיושב על "FeelAbout" בצורה מושלמת, הוא דווקא משנות האלפיים, מותח את קווי הרוק, הרוק הכבד והמטאל, חוצה לנו-מטאל ומזכיר להקות שזכו באותה תחרות בלוס אנג'לס כמה שנים לפניהם, כמו "לינקין פארק" ו"סיסטם אוף א דאון".
ובכל זאת, אי אפשר שלא להתייחס להשוואה הבלתי נמנעת ל"יהודים", ש"FeelAbout" נשמעת כגרסה המעודכנת והבינלאומית שלה. וכמו כל להקה ש"מזכירה" ולפעמים אפילו "נשמעת כמו", יש קטעים שזה נשמע בנזונה, ויש קטעים שנשמעים כאילו לקחו את החולשות של הפטרוברים והחלישו אותן עוד קצת. באלבום, למשל, זה קרה ב- "Silence". אבל דווקא בהופעה, בשילוב עם צ'לו מצוין של ענת רבן, שגם ליוותה ב- "Follow Me Down", הפך השיר היפה הזה לבלדת רוק מורכבת ומרגשת.
רגעי השיא: "Stop" ו-"Make Believe" בהדרן
הסינגל "Stop", שהפך ללהיט, התחיל דווקא באווירה מעט אנמית, עד שהצטרפו אליו כלי הנשיפה. את הנעליים הגדולות שנותרו מהביצוע המקורי באלבום (ספי ציזלינג בחצוצרה; שלומי אלון בסקסופון ויאיר סלוצקי בטרומבון) מילאו שלושה נגנים צעירים אחרים בצורה נפלאה. יחד עם סולו גיטרה מפציץ נרשם רגע השיא של הערב, כשהקהל משתולל כמו שצריך.
"FeelAbout" ירדו וחזרו להדרן, כדי להמשיך את הדהירה ולהלהיב את הקהל עד טירוף, ברמות שרק רוקרים יכולים להרשות לעצמם בפרהסיה. ב-"Make Believe", שחתם את ההופעה, עלה לבמה אחד המעריצים, שהתקבל בחיבוק חם מויינשטוק והצטרף לבלגן החגיגי, בלגן שהפך לרגע קסום של רוקנ'רול במובנו הטהור.
