לכל מי שבאמת אוהב מוזיקה יש את "הלהקה" שלו. הלהקה שאיתה גדל. הלהקה שאהב כל כך, עד שזה כאב. ומשינה היא הלהקה שלי. יובל, שלומי, איגי, מייקל ואבנר. אני אוהב אותם עד שזה כואב. השירים שיישארו לנצח, האנשים שיצרו אותם, הרוקנ'רול שזורם להם בדם. העקשנות, הנחישות, הכישרון, הכריזמה, ההופעה המעולה שהם נותנים, כפי שנתנו אמש בקיסריה, שהיא מופע הרוק הכי טוב שתמצאו כרגע בארץ, בעברית. מופע מושקע, עשיר, מגוון, מלא בלהיטים על-זמניים, במסכים ותאורה מהליגה העליונה, סאונד מבריק, אורחים מצוינים.
נשארו להקת הרוק הכי טובה בארץ
וזה כואב. כואב שמשינה היא להקה חכמה ופורצת דרך, שתמיד היתה צעד אחד או שניים לפני הקהל והתקשורת, וכמעט תמיד לא קיבלה מספיק פרגון וכבוד. כי הם טובים, כי הם מצליחים, כי הם מראים לכולם איך עושים את זה נכון, כי הם היו ונשארו, והם גם כיום, אחרי 25 שנה, וממרום גילם המכובד, להקת הרוק הכי טובה בארץ, כמעט בכל אספקט. והאלבום החדש שלהם, זה שכולם כל כך נהנו להשמיד ולהשמיץ עוד לפני שנתנו לו צ'אנס אמיתי, שווה מעצם היותו יותר מכל אלבום של להקה צעירה.
כואב ששופטים את משינה ומחפשים אותם בפינות ובקטנות, ומלכלכים ומזלזלים, ומוקיעים ומספידים. הרי מה בסך הכל הם עשו כאן ברבע המאה האחרונה ואתמול באמפי? יצרו וניגנו את השירים ההם, הכי הכי ישראליים, שכולם מכירים, ושכל מי שיש לו קצת נשמה של רוקר גם אוהב. הם חידשו, וניסו, ותהו, וטעו, ושיפרו, והצליחו, והצטיינו, ונפלו, וקמו. ורצו הלוך ושוב על ה"קאט ווק" שהוביל לבמה הקטנה שבאמצע האמפי, ונתנו שואו שהוא לא גדול מהחיים - הוא החיים עצמם.
כמו לחיות מחדש את 25 השנים האחרונות
כי להיות אמש בקיסריה בהופעה של משינה הרגיש כמו לחיות מחדש את 25 השנים האחרונות, כמו לראות את התמונות של עצמך משובצות בסרט שהקרינו משינה בפתיחה. הנה הקסטה הראשונה, וההופעה הראשונה, והפעם הראשונה בטלוויזיה. הנה "מפלצות התהילה" ב"אתרוק" בערד, ו"להתראות נעורים" בדיסקמן בדרך לצבא. הגעגועים, והקאמבק המדהים של 2003. "מאמא יוקרו" בבית החייל שנתיים אחר כך ו"אין מקום אחר" בגרסת המועדונים בריקודים בחתונה. אלה החיים, זה הרוקנ'רול. עם השמחה והעצב, הגרוב והקצב, האהבה האמיתית, והבחורה הכי יפה שלעולם לא תהיה שלך.
משינה של ההופעה אמש בקיסריה חזרה והוכיחה, בפעם האלף, בפעם המי יודע כמה, שהיא קודם כל משפחה. חמישה חברים שהם משפחה קטנה ונרגשת, שתומכים איש ברעהו. וכמה אלפים מסביבם שהם משפחה גדולה ומחבקת, שבאו כדי להזכיר לעצמם למה הם אוהבים רוק ישראלי, ומי יכול לתת להם אותו בצורה הטובה ביותר, המשכנעת ביותר, המלהיבה ביותר, בקומזיץ הגדול מסביב למדורת השבט.
"בקו חמש נוסע אל הים"
הם פתחו, כמתחייב, עם "יהלומים בשמיים", שיר הנושא מהאלבום החדש, ותפסו קצב עם "להתראות נעורים, שלום אהבה", שהדגים עבודת מסכים נהדרת מאחורה, כשכל מסך מראה את אחד מחמישתם. ב"עתיד מתוק", משירי הרוק הכי טובים שכתבו פה, קיסריה ענתה להם עם "בקו חמש נוסע אל הים" ו"איפה המדינה ואיפה החזון". אבל דווקא הבלדות במופע הזה הן אלה שהרימו את הקהל. "אנחנו שניים" עם חודורוב הגיבור בסולו סקסופון, ו"את לא כמו כולם", עם בנאי על הבמה הקטנה יצרו גל של ריגוש ביציעים. מאחורה התווכחו אוהד חיפה ואוהד הפועל על מי הבקיע מתי, אבל יובל ואני אוהדי מכבי, כך שלמי אכפת.
"בין הצללים", השיר הראשון שיצא מהאלבום החדש, נשמע מצוין על הבמה, וכשמעמיקים בטקסט שלו מבינים מה רצה בנאי להגיד. "ברחובות שלנו" נפתח עם קצב של מכונת תופים שתורגם למחיאות כפיים באויר. בנסון פותח עם הבס, בנאי יורד לבמה הקטנה, שר א-קפלה וכל הקהל שר איתו, מצדדיו ומעליו. ואז ברכה מתחלף איתו, גיבור הגיטרה האמיתי והפרטי שלי, שתמיד היה גיטריסט ענק, דופק סולו מעולה. הקהל שר גם ב"בדרך אל הים", את ה"רק אני ואנוכי נורמלי מכולם", וכמו שכתב פעם גדי טאוב רוצה לחזור לישראל ההיא, שלפני 20 שנה נראתה נורמלית בהרבה. כנראה.
חטיבת קצב בת-זונה
פתיחת קלידים מטריפה של חודורוב בקצב דאנס מעיפה את הקהל למעלה ומבשרת את "נגעה בשמיים", שהופך לרוק חשמלי מעורב באלקטרוני, עם חלליות ולוויינים על המסכים וקרני לייזר שממלאות את חלל האמפי. נאמבר נהדר. נהדר לא פחות ממנו הוא "מדברים עלייך", מהשירים הגדולים והפחות מוערכים של משינה, עם חטיבת קצב בת-זונה בקצב ממכר, סקא עילאי, רוקנ'רול חכם וביצוע מעולה. גם השיר הבא "התשובה" הוא המנון גדול ולא מוערך מספיק, שמעלה את האנרגיה עם סמלים דתיים על המסכים מאחורה. נאמבר שהייתי פותח איתו הופעה.
ואז מגיע הרגע המרגש. יובל בנאי מדבר על הזיכרון, שמביא איתו געגוע, שמעלה את זכרונם של האנשים שאהבנו. "ולפעמים אתה יודע עמוק בפנים, שאלה שאהבת כבר אינם איתך יותר", הוא אומר. "בשביל זה יש זיכרון, געגוע, חברות, ויש אהבה". וכל ה-3500 יודעים שהוא מדבר על אביו יוסי בנאי ז"ל, שהשבוע היה יום השנה ללכתו, ועל דוד חודורוב ז"ל, אביו של אבנר, שהלך לעולמו בדיוק באותו יום. והשניים האלה יחד. חודורוב מנגן בפסנתר ובנאי שר את "תחזור תחזור", וכל הקהל שר איתו, כשמאחורה על אחד המסכים מציצה לרגע דמותו של בנאי האב, וקשה לעצור את הדמעות.
כמו כוורת בפארק ב-98'
אחרי השיר הזה, ממש כמו כוורת בפארק ב-98', הלהקה יורדת כולה לבמה הקטנה, לסדרה של ביצועים אקוסטיים שמתחילה עם "הכוכבים דולקים על אש קטנה", ממשיכה ב"בואי וניפול", חותכת לגרסת רגאיי של "אבל אין", עם השורה הנבואית "ואח גדול צופה בך, ובמחשוף של אשתך". ופתאום בנאי שר באנגלית, ואפקט פסיכדלי מתלבש על האקוסטית של ברכה עד שמרוב התלהבות הגיטרה נופלת לו ונשברת. אחרי "אהובתי", עוד המנון שכל ישראלי מכיר, הם חוזרים לבמה הגדולה.
שם כבר ממוקם גיא מר, שדופק סקרצ'ינג גרובי על הפתיחה של "פחי שואו", להיט הופעות ותיק שמקבל בשילוב של הסקרצ'ינג חיים חדשים. מר תופס מיקרופון ומפעיל את הקהל בקריאות היפ הופ. אחרי שהוא יורד הם מנגנים את "אופטיקאי מדופלם", הסינגל הראשון שהתחיל את הכל. איזה בק טו בייסיק. אחריו מגיע "את באה לבקר", שעובד על אותם עקרונות, רק פי עשר יותר רועש ומענג.
ארז נץ פורש כנפיים
את "דני" פותח האורח השני - הגיטריסט ארז נץ, בסולו מוטרף שמזכיר את הפתיחות שלו לנאמברים של "אינפקטד מאשרום". יש אנשים שמתלהבים מנגינת המטאל השחצנית שלו, לטעמי התחרעות על הגיטרה סטייל אדי ואן-היילן לא מתאימה לבלוז-רוק אפל כמו "דני". אבל הפיצוי הגיע באחלה ביצוע ל"משהו קטן וטוב" שכל הקהל שר עם בנאי, וב"אז למה לי פוליטיקה עכשיו", מהשירים החשובים שנכתבו ברוק הישראלי, שבנאי רץ בו על ה"קאט ווק" כאילו רודפים אחריו אלפי שכירים של חרב. הוא בן 46 בנאי, ולא רואים את זה עליו. הוא בכושר שיא, שר טוב מתמיד, וכמו כל הלהקה רק משתפר עם הזמן.
ב"שלח לי מלאך" כבר ברור שהסיום מתקרב. משינה דופקים המנון אחרי המנון, ובסולו הסקסופון חודורוב ובנאי רוקדים יחד ומשחקים תופסת על ה"קאט ווק". יפה להם. ב"אחכה לך בשדות" משתחרר עוד פיוז, אצל הקהל ועל הבמה, האנרגיה כמעט בשיא חדש ובסיוןם השיר הלהקה יורדת, לפני ההדרן.
ההדרן נפתח עם "ריקוד המכונה", בכיכובם של בנסון וחודורוב כמובן על הסקסופון. הטירוף בשיאו כשהאורח השלישי, אייל תלמודי, מצטרף עם הקלרינט ויחד עם חודורוב דופק ריקוד יהודי-חסידי-מסורתי שמנגנים בחתונות. כל משינה, חוץ מדיין, רוקדים ומשתוללים על הבמה לפי הקצב. בברייק של השיר מתפוצצים זיקוקים מכיוון הים, והסקא מתפוצץ יחד איתם.
רכבת לילה לקיסריה
ואז מגיעה ה"רכבת לילה" לקיסריה, המנון אצטדיונים הכי ישראלי שיש, שעד היום מנוגן במקומות כמו היכל נוקיה ומושר על ידי אוהדים. שיר שהוא חוויה משותפת של כל כך הרבה אנשים ממדינה אחת קטנה במזרח התיכון. הגראנד-פינאלה הוא כמובן "אין מקום אחר" בגרסת המועדונים, כשהלהקה מנגנת טראנס בכלים חיים, הזיקוקים ממלאים את השמיים ויובל בנאי רוקד בטירוף על הבמה הקטנה. הקהל בטירוף. המעגל שנפתח שוב ב-2003 נסגר. הסיפור שלם, אך לא נשלם.
בלי "אנה", בלי "העמותה לחקר התמותה", בלי "רני בפריז" ו"גברת שרה השכנה", בלי "כארים עבדול זמר", "בנות הים" ו"בן המלך". תראו כמה שירים טובים נשארו מחוץ למופע הזה, ויש בטח עוד כמה, ועדיין, אי אפשר לומר שמשינה לא נתנו לקהל את "מיטב הלהיטים" (אולי פרט ל"אנה" שהוא קלאסיקה בפני עצמה). אם אלוהי הרוק ראה את המופע אמש בקיסריה הוא יתן להם עוד 25 שנה. אני מקווה להחזיק מעמד כדי להיות שם.
>> שיר חדש של "ישראלים / פעולה / סקס"ומאור כהן; ליהי עטר בקליפ "לרקוד"