אייל אבן צור - "צורי" - הוא אבן מתגלגלת, מהאבנים המתגלגלות היותר מובהקות של הרוק הישראלי בעשור וחצי האחרונים. זמר, גיטריסט, יוצר, הוביל את להקת נעליים, הפיק מוזיקלית את פורטיס ויצא איתו לסיבובי הופעות, עשה סאונד לחצי מהתעשייה, מקושר היטב, מכיר את כולם, תמיד בסביבה, חלק מהנוף, הקליט אלבום בכורה עם אחיו שחר. אתה מסתכל על הרוק הישראלי בעשור האחרון ואיכשהו הוא יצוץ לך. במועדונים, בברים, בקיסריות, בימי סטודנט.
חובת ההוכחה
אבן צור שייך לקבוצת רוקרים מקומיים מוכשרים שעדיין לא שפר גורלם להצליח ממש. האלבום המצוין של "נעליים" פוספס על ידי הקהל והתקשורת, אלבום הסולו שלו התעכב, ובאיזשהו מקום הצל של אחיו הגדול שחר היה מעליו. חובת ההוכחה היתה מוטלת על כתפיו של צורי. להוכיח ש"נעליים" היתה להקה עם פוטנציאל שלא מומש, להוכיח שהוא יכול לכבוש במות לא פחות טוב מאלה שהוא מלווה מהעמדה הקבועה מאחורי הקונסולה, להוכיח שהוא לא פחות מוכשר מאחיו.
_c.jpg "אייל אבן צור, רמי פורטיס, השקה (צילום: שי ברזילי)")
_c.jpg "אייל אבן צור, רמי פורטיס, השקה 1 (צילום: שי ברזילי)")
וצורי עשה את זה. הוא כאן, עכשיו, הוא הגיע. אלבום הבכורה שלו "לב 1" הוא מסוג אלבומי הרוק שמשתפרים מהאזנה להאזנה, מאלה שהם ידידותיים יחסית להאזנה נעימה ואחר כך מתפוצצים על הבמה עם הגיטרות. צורי הוא הכי רוק ישראלי שיכול להיות, מושפע מפורטיס , סחרוף ("גרה ממול", "לב 1"), משינה ("העד", "חייבת לאהוב"), אסף אמדורסקי ("להתעורר"), ויהלי סובול ("אני לא בא"), שכתב לו את "דקה לחצות" הנהדר. כמה וכמה שירים מהאלבום הזה, כמו למשל "אוויר" ו"אני לא בא", נשמעים כמו האלבום השני של "נעליים" שלא הוקלט מעולם.
פרספקטיבה ממצה לחוויה האבן צורית
מופע ההשקה שערך אבן צור אמש בבארבי בתל אביב, בו אירח את רמי פורטיס, חבריו ל"נעליים" ודיה רז, היה אירוע רוק עשוי היטב, שהעניק פרספקטיבה ממצה לחוויה האבן צורית, משירי האלבום החדש בחלק הראשון, דרך שיתוף הפעולה עם פורטיס בשני ("הדלת", "חצי אוטומטי", "תלוי על הצלב" בביצוע מעולה), ואז "נעליים" עם פורטיס ולהקת "נעליים" באיחוד מרגש, שנמשך בחלק השלישי עם "למה", "מדורות", "ריח" ו"רע", וחזרה בחלק הרביעי לשני שירים מהחדש, וגם "האגם קפוא" - במקור עם חן קליין שהוחלפה בשירה על ידי תום דרום, ו"עוזב ואז תופס" עם דיה רז.
_c.jpg "אייל אבן צור, נעליים, השקה (צילום: שי ברזילי)")
_c.jpg "אייל אבן צור, נעליים, השקה 1 (צילום: שי ברזילי)")
השאלות הגדולות שריחפו מעל הערב הזה היו האם לצורי יש כיום מה לתת כרוקר, האם זה לא מאוחר מדי, והאם מדובר בפרויקט שיישאר במתחם שינקין-קוזה-כיכר מגן דוד, כלומר שכמות הקהל המעטה שהיתה אתמול בבארבי היא המקסימום שהוא מסוגל להביא.
אני חושב שלצורי יש מה לתת. הוא כותב טוב, הוא יודע לשיר ויכול להישמע הרבה יותר טוב מאיך שנשמע אמש (רוב הערב הוא פשוט צעק, כנראה מהתרגשות, או שלא שמע טוב במוניטור), יש לו הרכב רוק מצוין שמלווה אותו, עם שני קליברים גדולים - אדם בן אמיתי בגיטרה חשמלית ותום דרום בקלידים, יש לו שירים כמו "כל ערב" ו"דקות מאושרות" שיכולים להתחבב על הרדיו מצד אחד, ומצד שני קהל צעיר שמחפש שיתנו לו בראש ייהנה בהופעה שלו.
לא מאוחר מדי
ואני לא חושב שזה מאוחר מדי. כי אם יש לך באמת מה לתת אז אף פעם לא מאוחר מדי לרוקנ'רול. זו אולי קלישאה, אבל אם צורי יתחיל לחרוש הופעות ושיר אחד או שניים שלו יתפסו - האלבום הזה והמופע הזה יכולים להוות אבן פינה לקריירת סולו שמתחילה עכשיו מחדש.
האם זה יקרה? קשה להעריך, רוב הסיכויים שלא. אבל לרוקרים כמו צורי אסור לוותר על התקווה. כי בסיטואציה העכשווית שבה נמצא הרוק הישראלי של גיל הביניים - רגע לפני קאמבק חזרה למרכז התודעה של הקהל בשנה הקרובה, ובזמן שהרוק הצעיר יותר, שמזוהה כרגע עם השוליים לא מצליח לייצר להקה אחת שתחדור למיינסטרים (פרט למוג'וז), יש לצורי מקום.
_c.jpg "אייל אבן צור השקה 1 (צילום: שי ברזילי)")