עבור חובבי המוזיקה הישראלים שלא הלכו להופעה של ג'סטין ביבר בתחילת החודש, ההופעה של להקת אירוסמית' הערב (ד') בפארק הירקון, היוותה את הפתיחה הרשמית לקיץ גדוש בהופעות שעוד צפוי לנו. כ-50 אלף אנשים הגיעו לפארק כדי לראות בלייב את אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר שעדיין פועלות היום - 47 שנים של פעילות לא הולכות ברגל. הקהל הורכב ברובו מאנשים בשנות השלושים המאוחרות שלהם, כך שאפשר להניח שהלהיט הכי מצופה היה "Crazy" (שיצא בשנת 1993 באלבום Get A Grip).
ארבעים דקות אחרי שהסתיים מופע החימום החביב של גל דה-פז ולהקת The Paz Band שניסו להכניס את הקהל לאווירת הרוק אנד רול, עלה סטיבן טיילר בן ה-69 לבמה כשכולו בדים נשפכים בצבע כסוף, תכשיטים והרבה מאוד נשמה. המופע נפתח באופן סימבולי עם השיר "Let The Music Do The Talkig" - שיר קצבי ומרים אבל לא מוכר מאוד בקרב הקהל הישראלי. הגיטריסט, ג'ו פרי, שהקים את ההרכב בשנות ה-70 הוא וירטואוז מדהים שהעובדה שהוא נראה כמו שהוא נראה (ע"ע חתיך ממש) אחרי שנים ארוכות של סמים ואלכוהול היא פלא לא פחות גדול מהכישרון שלו. חברי הלהקה מרגישים שהקהל הישראלי בא צמא ללהיטים וכבר בשיר השלישי מגיעים ל"Cryin'" שהוא והקליפ האיקוני שלו, היו יכולים בקלות לשמש גם כאחד ההדרנים האחרונים של ההופעה. הקהל מפרגן לטיילר על ביצוע מוצלח אבל משהו לא מתרומם עד הסוף.
זה השלב בו צריך לומר כי לא מעט אנשים שהיו בפארק - גם בקרבת הקדמה וגם הרחק מאחור - התלוננו כי הסאונד היה חלש למדי. כאילו, למה באנו להופעה של פאקינג אירוסמית' אם אפשר לשמוע תוך כדי השיר את הבחורה לידך מדברת על המבחן שיש לה מחר באוניברסיטה? ידוע שלעיריית תל אביב יש חוקים נוקשים לגבי רעש בשטחים ציבוריים אבל אם נתנו לכם את הפארק עד 23:00, תנו בראש! נדמה שטיילר, פרי והחבורה לא רוצים לוותר על הקהל הישראלי וממשיכים עם "Livin' On The Edge" שיר רוק אפקטיבי עם ליין באס קטלני שממשיך לחמם את הלב גם אחרי יותר מעשרים שנה.
ואי אפשר שלא לגעת בסוגיית "בר". בר רפאלי היא חברה טובה של טיילר, כך נכתב בלא מעט כלי תקשורת, שבחודשים האחרונים שיתפה איתו פעולה בקידום המופע של אירוסמית' בישראל יחד עם מותג משקפי השמש המצליח שלה. מוקדם יותר היום דווח כי היא צפויה לעלות לבמה לדואט עם הלהקה בשיר "Crazy", ידיעה שגררה תגובות זועמות שהובילו בסופו של דבר לביטול ה"הפתעה". אז איך היה בסופו של דבר הביצוע של "קרייזי"? האמת, לא נופל מהפעם האחרונה ששמעתם אותו במסיבת ניינטיז/סוף שבוע רגוע בגלגלצ. אגב, טיילר לא וויתר לחלוטין על המחווה והקדיש את השיר ל-Bar Refali. האמת? מחווה חברית חמודה למדי.
בשלב הזה מגיע רצף שירים שכנראה פחות זורמים לקהל הישראלי. בין "Stop Messin' Around" ל-"Baby, Please Don't Go" (שניהם אגב מאלבום הבלוז של ההרכב מ-2004), הקהל פשוט נאלם דום ואפשר לשמוע מחיאות כפיים בודדות. אפילו המאמץ של טיילר ופרי לרוץ לאורך הבמה המרשימה לא באמת עוזר והקהל מתעורר רק ברגע השיר של הערב - "I Don't Wanna Miss A Thing", בלדת רוק מושלמת שנשמעת טוב היום בדיוק כפי שנשמעה כשליוותה את הנשיקה הראשונה שלכם בחטיבה (נניח). להדרן מגיע טיילר עם חולצת "Guns And Moses" (מחווה ללהקה שתופיע כאן בקרוב וגם לעם ישראל) כשהקהל - גם אם עייף - לא יכול שלא להעריך את המאמץ שעושה הרוקר המזדקן. למרות שהביצוע הקולי ל-"Dream On" יכול היה להיות טוב יותר, העובדה שפנס כנף לבן הובא במיוחד עבורו לבמה, נותנת איזושהי תחושה של אקסטרה מאמץ. כולנו הולכים הביתה לצלילי "Walk This Way" הקלאסי וההבנה שלמוזיקה אין באמת תאריך תפוגה.
ומילה על הווידיאו ארט של המופע - וידיאו (כמו חומוס) עושים באהבה או שלא עושים בכלל. להכניס מדי פעם אנימציות מיותרות של רכבות או משחקי ארקייד לא באמת נותן ערך מוסף ורק מפריע לקהל בסוף הפארק שלא רואה את מה שקורה על הבמה.
