הנה שני אמנים שהרבה יותר טובים מהמוצרים החדשים שלהם. המקרה של ג'יי זי, מי שהחתים את ריהאנה בראשית הקריירה האמריקנית שלה, קל יותר, משום שאצלו מדובר באלבום אוסף בעייתי. אצל ריהאנה העניינים יותר מורכבים. עם אלבום חמישי בגיל 22, מקומה בלב תרבות הפופ העכשווית כבר טבעי ומובן. מאז 2005 הכניסה שמונה שירים לראש מצעד הסינגלים בארה"ב, הישג שאף אחד אחר לא הגיע אליו בפרק הזמן הזה.
חשוב מכך, יש לה לפחות שני שירים שכבר מקובעים כקלאסיקות פופ בדרך אל הנצח, umbrella מ-2007 ו"רולטה רוסית" מאלבומה מהשנה שעברה. מעניין שדווקא לכוכבת פופ כה צעירה שארוזה כה עדכנית, השירים הלא מאוד קצביים הם שעשו את השירות הכי טוב. ואפשר להוסיף אליהם גם את "Love The Way You Lie", ששרה עם אמינם באלבומו האחרון, השיר שסייע יותר מכל לקאמבק המסחרי שלו.
"לא רציתי אלבום שגם ליידי גאגא, קשה וקייטי פרי יכלו לעשות"
"לאוד" מגיע אחרי "רייטד אר" קודמו שהיה איטי, קודר, אפל, והוצג בעיקר כתוצאת טראומת התקיפה שעברה מידי בן זוגה לשעבר כריס בראון. ריהאנה טוענת שהחדש הוא "אלבום צבעוני, עסיסי ופלרטטן" וגם הוסיפה ש"לא רציתי אלבום פופ גנרי מהסוג שגם ליידי גאגא וקשה וקייתי פרי יכלו לעשות ושהיה עובד גם בשבילן. רציתי שכל שיר יהיה שיר של ריהאנה. וכאן בדיוק הבעיה: דומה שכל צרכני הפופ בעולם מזהים בקלות הן את המראה החיצוני הכובש והן את הקול המעולה שלה, אבל בפופ הנוכחי שלה אין לא את הדורסנות הבלתי ניתנת לעצירה נוסח "אמברלה", ולא ההשתאות, האימה הכבושה וההוד שהיו ב"רולטה רוסית" שהיה באמת רגע פופ גדול של התנגשות בין משיכה לפחד.
ב"לאוד", ריהאנה מצטיינת בעיקר בשני שירים: "California King Bed" הוא מה שבשנות ה-80 היה נהוג לכנות כ-Power ballad, המנון פופי לאצטדיונים עם חיזוקי גיטרות, וגם כאן יש אחת עם דיסטורשן שנפתחת באופן יעיל בפזמונים. ו"Man down" הוא הצדעה מבורכת למורשתה הקריבית, בו הזמרת ילידת ברבדוס יוצאת בדאנס-הול עם מבטא כבד יחסית.
מתקשה להרים את האמנות לדרגת הקול והמראה
זה כיוון מעניין, אבל שאר האלבום פשוט משעמם. לא שחסרים כאן להיטים, ונדמה לי שבעולמו של המין האנושי שמתחת לגיל 17 ריהאנה בהחלט מדברת ללא מעט צרכנים. אלא שכפי שמוכיח "Love The Way You Lie Part II", ההמשך החיוור ללהיט הענק עם אמינם, ריהאנה, למרות שאיפותיה ההפוכות, היא עדיין דוגמה קלאסית לפופ עם צורה מעולה אבל מינימום תוכן.
יש לה כבר עבר מפואר ויש לה כל הנתונים לעתיד מזהיר, אבל היא מתקשה לנסח באלבומים שלמים את מה ששירים בודדים מסוגלים להבהיר: את המחץ שמתקבל ברגע ששיר טוב באמת הופך את האמנות של ריהאנה לשוות ערך לכוח המשיכה של קולה ושל המראה שלה. בלי שירים כאלה, ריהאנה מציעה מסחריות לא פחות שטחית מזו של קשה. זה הופך את ריהאנה מודל 2010 -2011 למעניינת יותר מאשר האמנות שלה, וכאמור, למי שסיים את לימודי החובה שלו אין מה לחפש בעולמה הנוכחי.
אחת מאושיות התרבות הפופולרית החשובות באמריקה
ג'יי זי הוא כמובן סיפור לגמרי אחר. עולמות התוכן שלו מרובים, עשירים ומגוונים. הוא מזמן אחת מאושיות התרבות הפופולרית החשובות בחיים האמריקניים, ויש משהו מעורר הערכה בכך שרק לאחר 11 אלבומים הוא מוציא אוסף ראשון שלו, אם לא כוללים את ה"אם.טי.וי."- האנפלאגד האדיר שהוציא עם הרוטס. אמן עם כה הרבה להיטים וכאלו ותק ומעמד שמוציא רק עכשיו אוסף להיטים, משדר משהו לגבי המושקעות שלו במוצרים שהוא משחרר לקהל, אבל כאן בדיוק הבעיה באוסף.
שום אלבום לא יכול להיות רע כשיש בו שיאים כמו הערביות המשכרת של "Big Pimpin", שיר האהבה הכי גדול לניו-יורק באלף הנוכחי "Empire State Of Mind", להיט הפריצה של ג'יי למיינסטרים Hard Knock Life, וגם I Just Wanna Love U הסקסי שלו עם פארל וויליאמס, הגוד-טיים בהאדרה העצמית של H.O.V.A. וחיבור ההיפ-הופ השחור והרוק הלבן המצוין ב-99 Problems האדיר שהפיק לו ריק רובין. אבל באופן מוזר האוסף הראשון של ג'יי מקרין לאחור אמירה חיובית מאד על אלבומיו הסדירים והיא שמעידה על חולשתו שלו.
אולי זה אלבום היפ-הופ לאנשים שלא אוהבים היפ-הופ
ג'יי הוא אלוף של קונספטים, של יריעות תוכניות וצליליות רחבות, של אלבומים שלמים ולא של שירים בודדים. קצת משונה להעיד כך על איש עם כה הרבה להיטים, אבל כשאלו חבוקים ללא עריכה הגיונית וללא השכנים המקוריים שלהם מהאלבומים המלאים, החלקים אינם מתגבשים לכלל שום יופי בשלם.
אולי זה אלבום היפ-הופ לאנשים שלא אוהבים היפ-הופ. אולי יש בו צידוק עבור מי שטרם נפקחו לעושר, לישירות, לחוכמה ולרגש של התרבות האפרו-אמריקנית העכשווית. אבל גם אנשים כאלו חשוב יותר לשגר למפגשים באלבומים קודמים של ג'יי כמו חלקים אחד ושלוש ב-The blueprint וכמו האנפלאגד המהולל ההוא.
נדמה ש"הלהיטים גדולים חלק ראשון" הוא לא יותר ולא פחות ממה שהוא - מוצר ביניים שנשלח לשוק כדי להכניס לג'יי עוד קצת דולרים בזמן שבני חסות שלו כמו ריהאנה וקאניה ווסט כובשים את העולם. כמוצר עצמאי, "אוסף הלהיטים" נטול אמירה ונטול אווירה ומשולל כל ערך מוסף. מצד אחד הוא באמת מזכיר איזה אמן גדול חתום עליו. מצד שני, מי בכלל זקוק לתזכורת הזו, כשאין שום סיבה שלא ליהנות מהשירים המצוינים לעיל כל אחד בנפרד או במארזי האם שלהם.
