בסוף, בהדרן, זה כבר נהיה מושלם. ב"אישה נאמנה" ישי לוי מוחה דמעה. לפחות כך נדמה לי. הוא עומד לבד, מואר, בחושך מאחוריו צף פסנתר, והוא שר בכל ההתכוונות שזמר אחד יכול להתכוון: "כי אין צייר שמסוגל לצייר לי את יופייך / אני גם לא אמצא פסל שייפסל את מבטך / כל הכוחות שמחזיקים אותי בתוך הנשמה / הם את, אישה נאמנה". כשנדמה שאנחנו כבר בפסגה, מגיע "האחת שלי", והחומות נופלות. בין הבלדה לשמח, בין הים תיכוני לאשכנזי, בין החאפלה לאולם פסטיבל הפסנתר שצר מלהכילה, ובין ישי לוי לקהל, שחיכה כמו חבית נפט לגפרור. כל השורות קמות מהמושבים המסומנים, ישי לוי מתיז הברה אחרונה מבין השיניים, זורק מבט אחרון בקהל המריע ויוצא.
זו הפעם הראשונה שאני רואה הופעה של ישי לוי. זו לא הופעה מייצגת. מקובל יותר להגיע להופעה כזו אחרי הופעה סטנדרטית ולהשוות. לכן החלטתי להתייחס להופעה הפסנתרית-אקוסטית של ישי לוי כיצירה מוגמרת שעומדת בפני עצמה. זה לא אומר שאין ציפיות - בעיקר לניגוד העז שבין החריף-מלוח של השירה של ישי לוי ובין מתק הפסנתר. האיכויות הווקאליות של לוי שבו את אזני כבר מזמן. אבל הסקרנות גאתה בזכות עמיתי דני ענבר, שהפך אותו למישהו שמדברים עליו במסדרון של מערכת "אנשים" והכיר לי את סיפור החיים הבלתי אפשרי שלו. בשש מילים - זוהר ארגוב, רק כזה שנשאר בחיים.
שועל הקרבות הוותיק הזה עולה גם לזירה החדשה הזו בנינוחות, בשארם ובביטחון של אחד שיידע מה לעשות גם אם ייפער לפתע בבמה בור שיבלע את הפסנתר. מאחוריו יושב המעבד, נדב ביטון, ולצידו תופים, גיטרת באס אקוסטית וסקסופון. "עלם חמודות", "ילדונת" ו"ליסה", מערבבים לי באוזן מוזיקה ים תיכונית, רוסית, רוק, בוסה נובה וג'אז. כשעומס הנגינה עולה, הסקסופון והפסנתר מקהים לעתים את העוקץ של לוי, ובאפי עולה לרגע ריח של לובי של בית מלון. כשהפסנתר מלטף את לוי ברוך, זה עוצר נשימה. המפגש ביניהם עושה את העבודה, ולוי ממלא את החלל ללא קושי בקולו.
הקהל הנאמן ניצח את הסדרנית ההיפסטרית
רוחם של מרגול וירוסלב יעקובוביץ שטה ממעל, ואל הבמה מתפרצים לעיתים גם מתי כספי, שלמה ארצי והבאסיסט אבישי כהן. ברגעים נוסטלגיים אני שומע הדים רחוקים של שושנה דמארי ומשה וילנסקי - הגייה תימנית, ליווי אשכנזי, מנגינה ישראלית.
ישי לוי היה מכור לסמים קשים ונגמל. גם ראה כלא מבפנים. "על מה שקורה איתי היום ובכלל אני רוצה לומר שהחייני והגיעני וקיימני לזמן הזה", הוא מטעים, הקהל שואג "אמן". בין השירים נפנה לוי להתייחס לבמת הפסטיבל. "אם אגיד לכם שאני רגיל לזה - אשקר. ואם אגיד שאני לא נהנה - גם אשקר. אני מציע לכם להתחמם כי לא תוכלו עוד ככה הרבה". התרגשות עוברת בקהל, והפסנתר מפזר טיפות של עצבות לקראת "מלנכולי" של הנטאשות. לוי משתמש בכל חלל הפה כדי לטעון את המילים מעומק הגרון ולהוציא אותן בעוצמה מקצות השפתיים. הפנים שלו מביעות בעוז כל הברה. המילה "קאבר" קטנה מדי על עצמת ההיפנוזה שבה שקוע הקהל.
ואותו הקהל מתעורר למחרוזת להיטי כל הזמנים כמו "סמדר" ו"סוד המזלות". מוזיקלית, לפעמים זה עובד יותר ולפעמים פחות. את הקהל זה לא מעניין. חלקו כבר על הרגליים ככל שמתיר מבטה של הסדרנית ההיפסטרית של מרכז סוזן דלל. אני מתעורר בסלסה האנרגטית של "תלתלים שחורים". ב"ריקוד רומנטי" הקהל כבר רוקד, ואני מדמיין בעתה בעיניה של הסדרנית.
ברגעים היותר הטובים, לוי וההרכב טוענים באנרגיות את הקהל, שנצמד בדריכות למושבים מפאת מכובדותו של פסטיבל הפסנתר - אבל בסוף השיר הנצרה משתחררת והאנרגיה מתפרצת. יש גם רגעים טובים פחות, שמזכירים לי לילות ללא שינה מול ערוץ 1 שממחזר מופעים משכונת התקווה מהאייטיז. לוי וביטון מנצחים לחילופין על הקהל וזוכים לשיתוף פעולה, שנראה לפעמים כמו חפלת-פסנתר עם טוויסט אפי נצרי, למשל ב"ברצלונה" של ג'ו עמר. "אבא" שיצר עמיר בניון מותיר את לוי חשוף, בוכה כמעט, כשהוא שר "אני עכשיו פוחד אז אבא בוא תהיה איתי".
שיגייס עוד טיפת אומץ לדלל עוד את העיבודים
אקורד מאז'ורי מפזר את המלנכוליה. "את הארת את החיים שלי באור כזה שמח, שמאיר בי גם הרבה דברים טובים". לוי מושיט את המיקרופון לקהל הנכבד. הקהל עונה לו בקול אדירים, לוי עולץ, וזורק באמצע השיר "תראי איזה יופי, איריס!". איריס, אשתו והמנהלת שלו, היא בעיקר האישה שהרימה אותו על הרגליים. לוי נראה עכשיו כל כך חזק ושברירי בו זמנית. זה הזמן ל"עננים" שלקוח עמוק מתוך הסם וסוחט תשואות לכל אורכו. שוב אני מוצא את עצמי חושק בביצוע יותר שקט, שישחק על הניגוד בין צליל הפסנתר לבין השירה של לוי.
כמי שרגיל גם לרגש וגם להרים את הקהל, לוי סיפק את הסחורה לכל הצדדים. גם לגרעין הקשה שהיה כבר בלא מעט הופעות, ורק חיכה לאות מהבוס שיורה לו לקום ולעשות שמח, וגם לקהל של פסטיבל הפסנתר, שהסתקרן בצדק לנוכח החיבור. לוי מבטיח שימשיך להסתובב עם הנגנים המצויינים האלה, ואני מקווה שיגייס עוד טיפת אומץ לדלל עוד את העיבודים ולקלף את העטיפות המוזיקליות, וישאיר עוד מקום לעצמו, לקולו החד פעמי, לאלתורים ובעיקר לכמויות הרגש, שיכולות להעביר במילה אחת את כל מה שהאיש הזה עבר בחייו.