זה אמור היה להיות עמיר בניון, שעומד על הבמה ושר את שירי המחאה הפוסט-מודרניים שלו. אבל נפתלי בנט עלה במקומו והסביר בפאתוס של רטוריקן מיומן ש"ועדת הבחירות קשרה את ידינו ואמרה 'לא ישירו פה'. אני אומר לכם – לא ישתיקו אותנו, לא נפסיק לשיר!". נפתלי הצטייד בגיטרה קלאסית מוגברת וביצע את השיר של נעמי שמר משנת 1967. למרבה הנחת, השיר שהוכרז כ"ההמנון השני" לא הזכיר אפילו במעט את "פיו חוספה" של פאקו איבנז, היצירה שאסור להזכיר את שמה כי התגלתה כתאומה הסיאמית של "ירושלים של זהב".
אריק איינשטיין, אסתר עופרים, שרית חדד, צמד רעים, עדנה גורן, עופרה חזה, רוחמה רז, ריטה, שולי נתן, שושנה דמארי ובועז שרעבי הם חלק מזערי מהמוזיקאים שכיסו בעבר "את ירושלים של זהב". חלק קטן עוד יותר היה זה שביצע אותו מול קהל המונים. כך קרה שצעדיו הראשונים של נפתלי ככוכב פופ, קרו מול עיניהם הנוצצות של 30 אלף בני אדם (בחישוב מהיר מדובר ב-60 אלף תעלות אוזניים). צריך להזכיר שבנט מעולם לא דרך על המסלול המזורז של הריאליטי וכנראה גם לא פגש את עמוס בן דוד, אבל הפתיחה מחודדת ואולי גם מבריקה. בסתירה מוחלטת לשלושת האקורדים הראשונים, בנט שר "אוויר הרים צלול כיין", וזה קצת פורטיס, קצת Pאנק, רחוק שנות אור מבנט ההיפסטר או מבנט הסחי. על הגיטרה שהוחזקה ללא רצועה, מכוונת בקושי, הוא פרט עם האגודל – פריטה שאופיינית יותר לבלוזיסטים משנות ה-50'. הקהל התאושש מהר יחסית, כך הסגירו הדגלים שנעצרו מלהתנופף ואז המשיכו עם רוח חזקה במפרשים.
00:41, נפתלי מחליק במדרון של הטון שלו, ואז חותך בבת אחת לסולם נמוך. המנעד רחוק מזה של מריה קארי, אבל בנט שולף את הטריק התת-תרבותי העתיק בספר ויורד בטון. הפיק של הביצוע מגיע ב-01:05, בנט מבסוט אך לא זחוח (אולי קצת), מגביר את הקול וזונח את הגיטרה. הביצוע לא אופייני למעמד או למקום, קטוע מזיופים וגם נלהב מדי, אבל בכיכר כבר יודעים שנמצא פאנקיסט ושמו נפתלי, ולפחות על זה הוא לא צריך להתנצל.
ציון: 6.6
נקודת מבט קצת אחרת:
וגם זה: