סיקור וביקורת המופע - מאת אסף נבו, mako
מירי מסיקה היא כיום האישה הישראלית האולטימטיבית. בשירתה, בשיריה, בהופעתה, באלבומה, ביופייה, בכריזמה שלה, בחוש ההומור שלה, בפמיניזם שלה, בנשיותה, בהריונה. מסיקה היא המיצוי השלם והמושלם (או הכמעט מושלם) של נקודת האמצע הישראלית.
נשים מזדהות איתה, עם שיריה, עם מסריה. הן ממלאות את בית האופרה בתל אביב בהמוניהן, ממלאות גרונותיהן שירה וצחוק, שרות איתה בכל-פה את "אף אחת" ממלאות את האוויר בתחושה החזקה שמפעמת לכל אורך המופע של מסיקה - הנה הברברה סטרייסנד שלנו, הנה המרלן דיטריך שלנו, האום כולת'ום שלנו - הזמרת שהיא הכי שלנו, הבת שהיינו רוצות, הכלה שהיינו רוצות לבננו, הנה אנחנו כשהיינו צעירות.
שיכללו כמעט עד תום את נוסחאות הפופ-רוק-אתני-מיינסטרים
מסיקה ובעלה (ואב צאצאה) אורי זך, ואיתם כותבי הפופ המצוינים עמם הם עובדים בקביעות - קרן פלס, אריק ברמן, עפר בשן ואחרים - פיצחו את הגנום הישראלי של שנות האלפיים, שיכללו כמעט עד תום את נוסחאות הפופ-רוק-אתני-מיינסטרים שיצרו לפניהם ריטה ואתי אנקרי, אהוד בנאי ושלמה ארצי, עמיר בניון ועידן רייכל, ברוזה ופוליקר (הקטע היווני ב"אף אחת").
יחד עם חבורת הנגנים המיומנת שעל הבמה - זך עצמו בפסנתר דומיננטי, גיל לואיס ויניב דדון בגיטרות, מיקי ורשאי בבס, אמיר פינטו בפרקשן, תומר צדקיהו בתופים וכמובן מאיה בלזיצמן בצ'לו (אין כיום הפקה ישראלית שמכבדת את עצמה שנמנעת מלכלול את בלזיצמן בליין-אפ שלה) - משרטטים ביד אמן את הקווים העכשוויים של המיינסטרים הישראלי.
"אני חולה על אלירז"
מסיקה וזך פוסעים בערב הזה, עם בטן של חודש שישי, בדיחות על "האח הגדול" ברקע (מסיקה לקהל: "בגללכם אני פסידה 'האח הגדול', תוכנית גועל נפש, אבל אני חולה על אלירז, לא מפסידה אף פרק") ושירים מרגשים יחד אל חופת אמצע הדרך, כשברקע מנגנת התזמורת פופ, מוזיקה מזרחית, מוזיקת עולם, רוק, והמון אהבה. זוהי ישראל הגלגלצית של 2010, בועת פקקים מעט מנותקת מהקובי ומהמשה פרצים ומהדג נחשים.
יפה וחדשה היא מסיקה ההריונית, המגלה "פנינים בנהרות". יפה והייטקית היא ישראל הנשקפת מהחלון באיילון. יפה הוא המופע בהיכל לאמנויות הבמה, כששלוש ילדות מתיישבות לידה על שפת הבמה לכבוד "שיר לשירה" - למרות שהביצוע עצמו היה דרמטי מדי.
מסיקה, ממש כמו פלס, אוהבת לשיר בדרמטיות. החיים הם הצגה, המופע הוא מחזמר, והיא השחקנית הראשית. זו בחירה אסתטית שאפשר לאהוב אותה או לא – קשה שלא להעריך את רמת הביצוע הגבוהה. מסיקה גם אוהבת מאוד לשיר א-קפלות. כמעט בכל שיר – בתחילתו או בסופו או באמצעיתו מגיע קטע בו המוזיקה נעצרת והקול האלוהים שלה ממלא את החלל. ברגעים האלו נדמה כאילו לא צריך עוד דבר, שהקול שלה לבדו מספיק, שאין בלתו, אין עוד מלבדו, שאולם ומלואו, עולם ומלואו, מונחים שם, בין מיתרי גרונה.
סיפורים משעשעים על נסיעות הזויות לצרפת ולניו יורק
השירים החדשים של מסיקה מאלבומה השלישי משתלבים היטב באסופת הלהיטים משני האלבומים הקודמים. בניגוד למצופה היא פתחה דווקא עם "נובמבר", הסינגל הראשון שלה אי-פעם, ולא עם "חדשות טובות", שיר הנושא של האלבום החדש, שהיה מתוכנן לסוף המופע אך לא בוצע בסופו של דבר.
בהמשך הגיעו "יום ראשון" שחיבר אריק ברמן על הזוג הבוגדני, "לרגע נדמה" שיצר עפר בשן עם השורה "האם גם כשאין לנו דרך נצעד?", ו"מה עשית", החדש שכתבה פלס, שמזכיר את "פז'ו 92'" ומתגלגל בהמשך לסלסה. מסיקה מנווטת יפה בין השירים והקהל, מציגה כמעט כל שיר, מתבלת בסיפורים משעשעים על נסיעות הזויות לצרפת ולניו יורק, מכבדת את הנגנים, שמרעיפים לכיוונה עקיצות.
בין להיטים בדוקים כמו "מאמי", "טיפה טיפה" (בלוז-ג'אז נוסח ברודוויי) "עכשיו אתה חוזר בחזרה" (בלוז שהופך לרוק), "באה אליכם", "שלום לאמונות" ו"לשם" (רוק באווירת "בוא" של ריטה) היא שוזרת בתבונה ובקסם את "ברכת המלך" מהסרט "שלוש אמהות", ושרה בו בערבית, את "אל תשליכני" בלחן של אביהו מדינה, אליו התחברה בהופעות עם שלמה בר והברירה הטבעית ומעניקה ביצוע מרגש ובלתי נשכח, ואת "אהובי" - הפיוט בן מאות השנים מהסדרה "מעורב ירושלמי", שהוא כולו תפילה לאל לגאולת העם בארצו.
משמעויות פוליטיות
השיר הטוב ביותר במופע הזה, וכנראה בקריירה של מירי מסיקה בכלל, הוא "הוכחה", שכתב נעם חורב והלחין תמיר חיטמן, השיר האחרון באלבומה החדש, שמגיע בהדרן. זהו שיר חשוב, שיר מעולה, שזוכה במופע לביצוע אדיר. הוא נכתב על גבר ואישה שמנסים להצליח לחיות ביחד, אבל מסיקה מעדיפה ליחס לו משמעויות פוליטיות. "אנשים חיים סיפור שנגמר / לוכדים רגעים קטנים למזכרת / אנשים לא מאמינים שאפשר / ואין להם מי שיוכיח אחרת... אולי יבוא יום ואנחנו נתגבר". בשיר הזה, כמו במופע כולו, מסיקה יוצאת כשידה על העליונה. עזבו אתכם מהשטויות של "רימון" ו"המסיקות", סוף סוף היא התבגרה.
צפו בגלריית הסלבס שהגיעה למופע
