מיתוס טוב לא צריך הרבה. אמת יכולה להיות מרכיב נפלא, אך בטח שלא הכרחי. פיטר דורהטי הוא כבר מיתוס אמיתי. ככוכב רוק הוא עשה את כל המצופה ממנו, מלבד העובדה ששרד את גיל 27 הידוע לשמצה. הגרסה שלו שהגיעה אמש לבארבי לא נראית כמו הצעיר הבריטי הרזה, שמחפש את הוריד בידו על העטיפה של האלבום ההוא שיצא לפני כעשר שנים, אלא כאדם שנרגע והמשיך הלאה. גזרתו כבר לא מזכירה הירואין שיק, אלא אופנת מאנץ׳, שמתודלקת בידי יותר מדי ערבים, עם יותר בירות ביד וחוסר תנועה על הספה מול הטלוויזיה הגדולה. בחולצה שחורה ומרוטה, עם ג׳ינס נמוך ותחתונים בולטים האיש עלה לבמה עם חיוך קטן וגיטרה פשוטה.
השיר הראשון בקושי נשמע, לאור מספר בעיות טכניות, שנפתרו כמעט במלואן במהרה. השיר השני כבר הניח את היסוד להבנה שדוהרט כבר לא עושה רוקנ'רול בועט, אלא בלדות מלאות רגש, כמו אלה שאיפיינו את אלבום הסולו השקט שלו מ-2009. קולו היה נעים, נגינתו הייתה רכה והכל התנהל כשורה. הקהל, שהורכב ברובו ממעריצים אדוקים שהגיעו יותר בשביל המיתוס ופחות בשביל הזמר, שרו בקול גדול את רוב השירים כבר מההתחלה.
בחלק הראשון נדמה היה שההופעה תעבור על מי מנוחות. אפילו עם האלכוהול הוא לא השתולל. כשעלה לבמה הוא הביא איתו דוהרטי בקבוק של וויסקי זול ומספר כוסות משקה. בזמן שביצע את "Arcady", שנכתב כדי לומר שהוא מעולם לא עשה מוזיקה בשביל הכסף, התקבלה התחושה שהוא נמצא בפוזה תמימה. הוא קצת התבלבל בצעדיו ובמילותיו, לגם מאחת הכוסות, אבל נדמה היה שימיו הפרועים מאחוריו וכל שנשאר הוא ליהנות מאדם עם קול נהדר וכישרון נפלא בנגינת פולק פשוטה וטובה.
אבל זה לא מה שקרה. כי פיט דורהטי הוא יותר מהכל מיתוס. אחרי מספר שירים ההופעה נפסקה. דוהרטי הצמיד את בקבוק הוויסקי לשפתיו, משך את ראשו לאחור ומילא את מלוא פיו בכמות שאמורה הייתה לשכר סוס צעיר. את היתר הוא חלק עם השורה הראשונה, שגמלה לו בסיגריה מגולגלת שנזרקה לכיוונו. הוא הרים ורחרח אותה וחיש קל הצית ושאף את תוכנה לריאותיו. ומאותו הרגע המושכות עברו לידיו של הרוקר שעשה תמיד רק מה שבא לו. לא בשביל הכסף, אלא בשביל להצדיק את המיתוס.
ככל ששתה יותר, ככל שעישן יותר, כך חזר דוהרטי להיות הפרפורמר הפרוע שעושה דברים בדרך שלו. חותם על חזה של מעריצה שהעלה לבמה, עוצר הכל ומתעסק רק עם השורה הראשונה במשך חמש דקות תמימות, כי בא לו לעשות זאת, כי הם ממשיכים לזרוק עליו ג׳וינטים ומרעיפים עליו אהבה. הוא מפיל את הגיטרה בטעות שיכורה, ומאיים לקפוץ אל הקהל, אבל לא עושה זאת כי "בקרדיף התרסקתי וגנבו לי את הארנק והסמים".
ואז הוא עושה זאת. לא נופל אל הקהל בעדינות, אלא פשוט רץ ומזנק מהבמה אל הזרועות של האוהדים המופתעים. דקה לאחר מכן הוא נעמד על רגליו, ההשפעה של כל מה שצרך כבר ברורה והוא מבצע בצורה גדולה את "Psycho Killer". האיש נראה כאילו הוא בקושי עומד על רגליו, אך המנעד הקולי שלו עדיין מרשים, למרות הפספוסים, למרות החלפות המילים, למרות הכל - ההופעה ממריאה והקהל נכנס לאקסטזה ושואג עמו את המילים.
בפעם הבאה שדוהרטי נפל על הבמה נראה היה שזה הסוף. יותר משעה וארבעים דקות כבר חלפו והאיש פשוט נשכב על הרמקולים ועישן בקושי רב את מה שקושש על הרצפה מתחתיו. ואז משום מקום הוא הוציא עוד ביצוע אחד גדול מאמתחתו. גדול? גדול זו תהיה לשון המעטה כדי לתאר את מה שעשה עם "Waterall" של הסטון רוזס. השבוע עברו 25 שנים מאז שהאלבום האגדי ההוא יצא, ונראה היה שהמחווה הזו הייתה תפורה אמש בצורה מושלמת. זו לא הפעם הראשונה שהוא מבצע את השיר על במה, אבל הביצוע הזה היה מושלם. בעיקר בגלל שהיו בו כל כך הרבה פגמים וכל כך הרבה פספוסים וסולו אחד אחרון, שעליו גם איאן בראון היה חותם בלב שלם.
אפשר למדוד את ההופעה על פי פרמטרים מדידים עם עוד מילים על הסאונד או על המלווים שהצטרפו, אבל חבל. כי כמו שכבר סיכמנו, זה היה בעיקר נצנוץ רגעי של מיתוס בוהק. ולא בהכרח זה של פיט דוהרטי, אלא על מה שהופך אותו למי שהוא. יצר ההרס העצמי, ההחלטה לבחור בדרך שלך רק כי ככה בא לך, הכשרון הפראי, כל הדברים האלה שהם לא באמת מנת חלקם של רובינו, אבל בשבילם המציאו את הרוק שהתערבב כאן עם פולק ווויסקי ומפוחיות וסמים קלים והפסקה קטנה מהחיים האמיתיים. אם זה משהו שאתם צריכים ורוצים אז תבררו אם נשארו כרטיסים להופעה השנייה הערב, כי חוויה שכזו פשוט אין בנמצא.