הפעם הראשונה שראיתי את משינה בהופעה היתה בפסטיבל קוקה-קולה לייב בחיפה בספטמבר 2006. הם עלו בערך ב-3 בלילה, ובעיצומה של ההופעה יובל בנאי הקדיש את "תחזור תחזור" לאביו יוסי בנאי, שנפטר מוקדם יותר באותה שנה. באמצע השיר התחיל לרדת גשם זלעפות ממש כמו סצינה איקונית מסרט, שמצטרפת לרצף של זכרונות שחקוקים בי כחוויית פסטיבל הרוק המיינסטרימי האולטימטיבית. עבר כמעט עשור, ובסוף השבוע האחרון ראיתי את משינה שוב בפסטיבל אחר, פסטיבל רוק פתאל באילת. מיותר לציין שלא ירד שם גשם באולם הפביליון של מלון הרודס אילת. רוב הופעות הפסטיבל התרחשו באולם המאובזר והמתוכנן להפליא, שהיה מעורר קנאה בכל פוקד הופעות תל אביבי או ישראלי בכלל. אבל זו לא הסיבה היחידה שהריגוש שחוויתי בהופעה הזו היה מאוד שונה מזה שחוויתי לפני עשר שנים, תחת כיפת השמיים. נדמה שעם השנים שעברו, משינה איבדה הרבה מהאותנטיות שלה. יובל בנאי עובד שעות נוספות על תחזוקת המכונה הזו, שפעם היתה אחת הלהקות הכי יצירתיות ומרעננות שקמו בישראל, והיום מבצעת את אותם להיטים שנחרשו ברדיו הישראלי כבר לפחות עשרים שנה. להגיד לכם שהלב שלי לא פעם בחוזקה כששלומי ברכה פתח את ההופעה בריף המכונן של "להתראות נעורים, שלום אהבה"? שלא הרגשתי שאני מגשימה חלום ילדות כשסולו הסקסופון של "אנחנו שניים", קטע הסקסופון האהוב עליי בכל הזמנים, הובא לחיים על הבמה באילת? מאוד, מאוד התרגשתי. אבל לא בגלל מי שמשינה הם היום, אלא בזכות מי שהם היו ב-2003, באלבום ההופעה המדהים שדרכו הכרתי אותם. ובעיקר הרבה לפני זה.
הנקודה היא שכולנו חוטאים בנוסטלגיה. לכל אחד יש כמה שירים שברגע יחזירו אותו לימים אחרים וייגעו בלב לא משנה כמה שנים יעברו וסגנונות יתעדכנו. הקהל שהגיע לפסטיבל הרוק של פתאל הוא קהל שלא מתבייש בזה, הוא קהל שמבקש את זה. אלו אנשים שרובם המכריע עבר את גיל 30, אולי אפילו 40, והגיעו לחופשה משפחתית או זוגית שעל הדרך מאפשרת לו ליהנות מהשירים והלהקות שעשו את הנעורים שלהם, כאלה שלא רואים לעיתים תכופות מספיק באילת. למי שרכש חבילה כזו, הובטחה תמורה מעל ומעבר. אין מה לומר שהכל נעשה ברמה הגבוהה ביותר – הסאונד מעולה, התאורה והתפאורה ברמה שנדיר לראות בארץ, ומסביב רק עוד ועוד פינוקים וצ'ופרים מהסוג שישראלים הכי אוהבים. כיף לא נורמלי. אבל בין כל זה יש דבר אחד שדי נעלם, וזה הרוק. לצד אגדות שכבר מזמן הפסיקו להיות הדבר הכי טרי ובועט ברדיו, כיכבו אמנים צעירים יותר כמו נער הפופ המסולסל-מחוספס לירן דנינו, כהן השאנטי מוש בן ארי, מלכת הפופ האלקטרוני מארינה מקסימיליאן, ומוקי, שהשנה קבר את מעט הרוקנרול שנשאר בו. עכשיו לכו חפשו שם רוק, ותמצאו את עצמכם מתגעגעים לשירותים הניידים של האינדינגב.
אל תבינו לא נכון. ברובן המוחלט ההופעות בפסטיבל היו מהנות, זורמות, לפרקים אפילו מרגשות באמת. אבל המילה "רוק" לא ממש שייכת לסיפור הזה. היתה הופעה אחת של רוק אמיתי בפסטיבל, והיא היתה שייכת ליהודים. מדהים לראות איך גם אחרי 20 שנה הלהקה הזו מצליחה להביא שירים אדירים כמו "גניבה" ו"עוד ארון אחד" במלוא אונם, ועוד יותר מדהים לראות אותם חיים את זה. ולמרות שקשה להסתפק בזה כבשורה כשמדובר בלהקה שמוכיחה את אותה נקודה כבר כל כך הרבה שנים, נעשה מאמץ. שכן ברור שהקהל שהגיע ל"רוק פתאל" בכלל חיפש להיטים נוסטלגיים וקלאסיקות אינסטנט סטייל "לב חופשי". ובמאה ה-21 בישראל זה אומר הרבה פחות דיסטורשן.
חיפשו להיטים, ולגמרי מצאו: מוקי היה הכוכב של הפסטיבל הזה, שעלה לבמה בשלוש הופעות שונות. רואים עליו שהשנה החולפת שלחה אותו לעננים, ובהופעה שלו הוא לקח את הקהל יחד איתו. כשאורן ברזילי ושי להב הקספרים עלו לעשות איתו את "תראו אותי" ו"אחלום לנצח", לא היתה רגל אחת שנשארה מחוברת לקרקע. כשהוא שר את "ילד של אבא", לא היה פלאפון אחד שנשאר בכיס. וסביר להניח שבסרטונים שצולמו תשמעו את הקהל שר יותר משתשמעו את מוקי עצמו.
קל לשמוח בשמחתו של מי שזכה בכל הזדמנות אפשרית ב-2014 בתואר "זמר השנה". מה שכן מפריע לשמחה הוא חשיפת היתר אליו ולשיריו, כי בינינו, יש גבול לכמות הפעמים שחצוצרות הפתיחה של "ילד של אבא" יכולות להישאר משמחות, וגם בפסטיבל זה היה ניכר. מוקי עלה לבמה לשיר עם משינה בספונטניות את "עתיד מתוק", בביצוע לא מהנה ודי מיותר. למחרת הוא נתן הופעה מלאה בלהיטיו ועם הקספרים כתוספת, ואז עוד חזר ל-4 שירים עם היהודים. הוא חתם את סדרת ההופעות בביצוע מטאלי מצוין עם היהודים ל"מדברים על שלום". הנוכחות שלו כל כך בולטת והאושר כל כך מורגש, שאחרי גבול מסוים הם הופכים למעיקים. ובכלל, זה לא מקרי שהשיר היחיד שבוצע פעמיים בפסטיבל הוא "לא רוצה להתבגר", כל פעם בגיבוי של להקת רוק ניינטיז אחרת. הרי הקהל הוא כזה שכבר למד לקבל את זה ולוותר. אלא אם כן הוא יוצא לנופש שיחזיר אותו לימי הנעורים הבועטים.
רד בנד נתנו הופעה די בינונית מלווה בהומור אופייני, שאפשר לאהוב ואפשר לשנוא. זה היה כיף לפרקים אבל לא התרומם מספיק בשביל הופעה שפתחה פסטיבל כזה. אותנטיות לא היתה שם, למעט ביצוע הגרסה המרגשת של ההרכב ל"Back to Black", ממש לקראת הסוף, שכן הצליחה להביא משהו אחר להופעה.
מוש בן ארי סיפק הופעת צהריים זורמת וקלילה, והצליח לשלב גם סולואים ואלתורים שעשו קצת כבוד ל"רוק" שבפסטיבל. השילוב מעורר הפליאה של מארינה מקסימיליאן במופע סיפק תוצאות מפתיעות ומעניינות, ובסך הכל הווייבים היו טובים מאוד, כמעט מושלמים לצהרי שישי חמימים בדרום הרחוק.
הפסטיבל נחתם בהופעת צהריים על חוף U קוראל ביץ' של לירן דנינו, ואחריו ירמי קפלן בחיזוקו של מאור כהן. קצת מהפופ החדש שמתחנף בקושי לרוקרים, וקצת מהרוק הנוסטלגי והמתוק ביותר של שנות ה-90. ירמי קפלן ידע איך להתייחס בפרופורציות ובשעשוע לכל הסיפור הזה. הוא ידע להעיד על עצמו כמי שעבר את גיל 50 ובכל זאת יכול לקפוץ בין מגבר לרמקול כמו רוקר אמיתי שלא התבגר מאז הניינטיז. מה שנפלא הוא שירמי, לבדו ואז גם בעזרת מאור כהן ולירן דנינו, מצליח לסחוף אחריו את הקהל חזרה לנעורים משלו. הוא מצחיק את הקהל, מדבר ומשתף אותו בהופעה, ומקפיץ אותו עד השמיים. לשעה קלה הוא מצליח להשכיח זוטות כמו גיל או בגרות, ולחשוב שאולי זה באמת לא משנה אם אתה בן 20 או 40. יום יבוא וגם הצעירים של היום יזדקנו, ומי יודע, אולי גם אנחנו נביא להקות כמו ג'ירפות או theAngelcy לפסטיבל נוסטלגיה שהצעירים העתידיים יתכחשו לקיומו.
בחזרה למציאות: יומיים אחרי הבחירות היה בלתי אפשרי להתנתק מתוצאותיהן, במיוחד לא בפסטיבל שמתיימר להיות פסטיבל רוק, או להקה כמו משינה שמתיימרת להיות להקת רוק. הלהקה החלה לרמוז לתחילתו של "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" עם הגיטרה המייבבת של שלומי ברכה. על הצלילים האלו, שאחזו כל כך הרבה פוטנציאל רוקנרולי לאמירה אמיתית על המציאות שלנו, יובל בנאי אמר את הנורא מכל: המובן מאליו. הוא אומר, "חלקנו מרוצים מהבחירה שהתקבלה, חלקנו שונאים את זה, אבל אנחנו כבר עברנו הרבה, אנחנו ילדים גדולים". הוא חתם את הנאום הנוקב הזה בקריאה "אנחנו פאקינ להקת משינה!" והתחיל לשיר. "שיקרתי כשאמרתי שהכל כל כך נפלא, כי שום דבר בעצם לא היה נכון / גם הכדור שלנו שהפך למרובע שכח שהוא עגול / עסקי הרוקנרול". וזה כל מה שהיה שם, בעצם.