בגיל 57, אחרי 35 שנות קריירה, עם עשרים אלבומים, אלבום אחד חדש, אינספור רגעים גדולים, מילים יוקדות, טיפות זיעה נוצצות באור הזרקורים, ורוח אחת נשגבת, נתן אמש רמי פורטיס בבארבי מופע משובח. מופע השקה לאלבומו "החבר אני", שבו שוב, בפעם המי יודע כמה, הצליח להביא מעצמו משהו חדש, אחר, מפתיע, חזק ומאתגר. מופע רוק שכיסה את כל הפינות – שירים חדשים, בי סיידים ונדירים, להיטים גדולים, קטעי קאלט, והותיר את כולם - הקהל והמוזיקאים על הבמה - מסופקים. קטעי הוי ג'יי המצויינים שהכין הקלידן אייל יונתי והוקרנו על המסך שמאחורי הבמה, העמיקו והעצימו את החוויה.
כנראה אמן הרוק הגדול ביותר בעברית
פורטיס לא "המציא את עצמו מחדש" אמש, כמאמר הקלישאה, כי כמו המדען החביב עליו, ניקולה טסלה, את ההמצאה הגדולה שלו - שהיא הוא עצמו, כאמן יוצר, סקרן, מתרענן ומתחדש, כנראה אמן הרוק הגדול ביותר בעברית - הוא כבר המציא מזמן. המצאה שעיקרה, כמו אצל טסלה (שפורטיס נהנה לספר עליו באלבומו), חזון שעוסק באנרגיה חופשית. המונח הזה "אנרגיה חופשית", הצירוף המדהים הזה, בין "אנרגיה" ל"חופש" הוא תמצית ההוויה והאמנות הפורטיסית, הוא תמצית הדבר הזה שנקרא "רוקנ'רול", ואין לרוק הישראלי האמיתי סמל גדול מפורטיס, יוצר שמהותו הם החיפוש והשאגה, הטוויסט והצעקה, גם אם היא שקטה.
_c.jpg "רמי פורטיס השקה (צילום: ענבל צח)")
_c.jpg "רמי פורטיס השקה (צילום: ענבל צח)")
וכמו אצל טסלה, גם פורטיס אינו זקוק לחומר בעירה כדי להעלות את הכל בלהבות. להבות של כעס, שיגעון ופחד, להבות ששורפות שוב ושוב את הזכרונות שלו, הטראומות שלו, מיום כיפור ועד הצנתור, להבות של עוצמה מוזיקלית מצד הרכב הרוק שלו, מהטובים שניגנו כאן בשנים האחרונות. היו רגעים אמש שבהם פורטיס בער כלפי חוץ, צווח, צרח, השתולל, אבל יחסית לעבר הם היו מעטים יותר. כי הוא כבר לא צריך לזעוק כדי שיקשיבו לו ויבינו שהוא צודק. פורטיס יודע שהקהל שלו מקשיב לו ויודע שהקהל חושב שהוא צודק. הוא צועק כשהשיר מחייב זאת, כחלק מהסיפור, כמרכיב בהחצנה.
בחירות אמיצות בחלק הראשון
הבעירה האמיתית של פורטיס, וזה סוד כוחו, סוד קסמו, היא הבעירה הפנימית שלו, שהיא תמידית. חומר הבעירה שלו הם החיים עצמם, המציאות המשתנה, האקטואליה שדופקת לו במוח, בני האדם עליהם הוא מסתכל מהצד, התרבות (ואי התרבות) במאה הקודמת ובזו החדשה, ובשנים האחרונות, מאז "חצי אוטומטי", גם הוא עצמו משמש לו חומר בעירה, וכשפורטיס נובר במשהו, יוצר דיאלוג פנימי עם עצמו, שנעטף ביחסים המורכבים שיש לו עם העולם, התוצאה היא אלבום נהדר כמו "החבר אני", ומופע אמיץ שנגזר ממנו.
_c.jpg "רמי פורטיס השקה (צילום: ענבל צח)")
אמיץ, כי גם אמן בדרגתו ובמעמדו של פורטיס נדרש לאומץ כדי לעלות מול בארבי מלא במעריצים צמאי להיטים ולהקדיש את המחצית הראשונה של המופע שלו בעיקר לשירים חדשים ושירים שלא ביצע כבר שנים, עם להיטים בודדים לצדם. צוות הנגנים, שכולל את יובל שפריר בתופים, גיל סמטנה בבס, עידו אגמון והבן גיא פורטיס בגיטרות ואייל יונתי בקלידים, סמפלר וכלי הקשה, העניק לו את הביטחון ללכת על זה. חלק מהקהל הגיב בהלם קל, אבל גם הוא הבין שהמוטו של החלק הזה הוא לאתגר ולהתריס, ולהיות פוליטי, ולא מתפשר, פורטיס ליף.
מתראים בחלומותיו
לצד "מכונת הכתיבה", "לשחרר את הזבוב", "גובו", "מקום בראש", "החבר אני" ו"הרעות היא עם" פורטיס נתן כאן את "הנה בא השקט", מעין שיר המשך ל"אין קץ לילדות", איתו פתח, את "להתראות בחלומותיי" – שניהם שירים בולטים באחד האלבומים הנשכחים שלו, את "יפה אך מושחתת", שיר מחאה מהאלבום עם שלומי ברכה, את "לילה משומר" המעולה ואת "אומרים", אולי השיר הכי טוב ב"משולש". "להתעורר", להיט מחאה מ"על המשמרת", השתלב יפה בפאזל הזה. "בלונדיניות על אוטוביאנקי", שהוא בדיעבד שיר פחות חשוב, נתן מעט הפוגה בתוך המכלול.
_c.jpg "רמי פורטיס השקה (צילום: ענבל צח)")
_c.jpg "רמי פורטיס השקה (צילום: ענבל צח)")
בסיום החלק הראשון הגיע זמן הלהיטים, "על המשמרת", "אמריקה", "תלוי על הצלב" ו"נעליים", שבהם פורטיס וההרכב העלו הילוך והפכו אגרסיביים יותר מקטע לקטע. בפינה ליד הבר החבר ברי סחרוף הראה התלהבות. "נעליים", פעם להיט קאלט של מעריצים אדוקים, הפך עם השנים לנאמבר גדול ואצטדיוני, כזה שסוגר הופעות. פורטיס מכניס את עצמו ואת הקהל לאטרף, הקהל מניף נעליים באוויר, ההרכב נותן בראש, עוצרים באמצע, פורטיס מקשקש, חוזר שוב ושוב על "המלך מפה והמלכה משם" ובסוף הנגנים חוזרים לעוד סיבוב ועוד סיבוב עד שמוודאים הריגה באלה שנמצאים במרתפים למטה.
יבער לנצח
פרק ההדרנים הארוך סיפק את מי שבא לשמוע מפורטיס מיטב להיטים מכל הקריירה ולשיר במקהלה את "אגם ענקית", "חדשות מהירח" ו"שדה כלניות", להתחבק עם הגראנג' של "את לא", להצדיע בהמנון כמו "אין קץ לילדות" ולהתחרע עד הסוף בפאנק הנצחי של "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" ו"דבש". עם כזה רפרטואר, פורטיס היה יכול להרשות לעצמו לוותר אפילו על באנקרים כמו "שקיעתה של הזריחה", "ניצוצות" ו"אין קשר".
אם בחלק הראשון של הלילה זה היה פורטיס חדשני, מאתגר, אפילו ניסיוני, בחלק השני פורטיס הוכיח שהוא, בגילו, במעמדו, עם הרזומה שלו, שוב בשיאו כפרפורמר, בשיא חדש. ועם כמות הפעמים שבהן זה קרה לו בעבר, אפשר לסמוך על פורטיס שזה יקרה לו גם בעתיד, אפשר להיות בטוח שהוא יבער לנצח.
_c.jpg "רמי פורטיס השקה (צילום: ענבל צח)")