חיים חפר יהיה בן 86 בעוד שבועיים, אבל הנעורים שלו, אלה שנחרטו בשירים הקלאסיים שכתב - נשארו נצחיים. נעורים של מלחמה, נעורים של אהבה, נעורים של ארץ ישראל הישנה והטובה.
ובערוב שנת 2011, כששלישיית מה קשור, שגדלה בשכונה ברמלה, מבצעת מחרוזת שירי צ'יזבטרון, כשאפרת גוש הפאם פאטאל חוברת לישראל גוריון בן ה-75 למחרוזת "תל אביב הקטנה", כשרוני דלומי זוכת "כוכב נולד" מסיימת את המופע עם "הן אפשר" ו"היו זמנים", כשאסף אמדורסקי המוזיקאי המוקפד מחליף בטבעיות את אביו בני ז"ל כדודאי, וכשעל אותה במה מופיעים בזה אחר זה יהורם גאון ותמר אייזנמן, נעמי פולני וקובי אפללו -
חוט מקשר במוזיקה הישראלית
כשכל זה קורה - נוצרת תחושה חמקמקה, אולי מזוייפת, אך בהחלט מרגשת, שהכל קשור אחד בשני בחוטים דקים, שהמוזיקה הישראלית היא איכשהו, למרות הכל, רצף אחד, רצף שראשיתו באותו חיים חפר נצחי, שצוחק לזקנה בפרצוף עם כוס וויסקי וכמות שירים שמספיקה לקריירות של 20 פזמונאים.
עדי רנרט המבריק ניצח על הערב המגוון הזה מוזיקלית, ולקח חלק מהשירים למחוזות חדשים, עם הרכב ראוי שכלל את ז'אן פול זימבריס הותיק בתופים, גלעד אברו בקונטרהבס, אורי מיילס באקורדיון וחליל ואסף רוט הרב-גוני בפרקשן, קסילופון וחצוצרה. את הגיטרות הביאו חלק מהמבצעים. את ההנחייה המכובדת והמשעשעת כאחד סיפק יאיר ניצני.
_c.jpg "מחווה לחיים חפר, יהורם גאון (צילום: נתן מנגסטו)")
יהורם גאון פתח את הערב עם "הנני כאן" מהסרט "אני ירושלמי", קלאסיקה מפיו של הקלאסיקון, שיר הכי ישראלי ושניתן להשוואה לבלדות הצרפתיות והאמריקניות הגדולות של המאה הקודמת. הביצוע הקולי של גאון התחיל מתון, לא פותח את מלוא הווליום. גם ההגברה באולם לא היתה מספיק בפוקוס, אולי בגלל הצילום לטלוויזיה. גאון שר ולמעשה מגיש ומשחק את הטקסט. הוא מאוהב במילים, מאוהב במושא הכתיבה - ארץ ישראל, העיר ירושלים, ציון. בסוף השיר הוא מעלה בפתיחה ראויה.
לשיר השני מאותו סרט, "השר משה מונטיפיורי", הקדים גאון את הסיפור איך כתב חפר את כל שירי הסרט תוך שבוע ועל 'השר מונטיפיורי' התגאה שלמדו ממנו היסטוריה יותר מאשר מהספרים. גם כאן גאון משחק את השיר, רוקד וסוחף את הקהל לשיר איתו בפזמון, מרים נאמבר חביב, קליל מצד אחד, רציני מצד שני. מצליח להיות נוסטלגי מבלי לטרחן ואיכשהו זה עדיין עובד גם היום.
קובי אפללו משנה את "יצאנו אט"
אחריו עולה קובי אפללו עם "יצאנו אט", משירי תש"ח הגדולים של חפר, ובקול הזמיר שלו הוא מעניק ביטוי מחודש לשיר שהתרגלנו לשמוע בקולות הבס של אריק איינשטיין ואחרים. העדינות של אפללו והגובה של הצליל לא גורעים מהדרמטיות של השיר, שהופך משיר של לוחם מאצ'ו לשיר של בחור מאוהב, מבלי לשנות טקסט, רק בהחלפת המבצע וסגנונו.
יהלי סובול ואפרת גוש כושלים בביצוע ל"הפרוטה והירח". סובול בתפקיד גידי גוב התחיל קשה כי הוא לא זמר מבצע שמתאים לשיר הזה אבל איכשהו סחב. אפרת גוש גם היא לא מבריקה, נשמעת אנמית, כמו מרסנת את עצמה כדי להיות קרובה לסובול שהוא מרוסן מטבעו. על הנייר זה היה אמור לעבוד. בפועל הביצוע הקולי שלהם לא מספיק טוב, לא מדגדג בכלל את המקור. פספוס.
"הסלע האדום" כ"משימה בלתי אפשרית"
אבל מיד לאחר מכן סובול מתעשת ב"הסלע האדום" עם תמר אייזנמן, שניהם עם גיטרות חשמליות, ושתי החשמליות הן אותה הגיטרה. זה כבר השטח של סובול, שמתחיל בא-קפלה דרמטית. רוט תוקע בחצוצרה וההרכב מלווה עם הנעימה של "משימה בלתי אפשרית". אייזנמן שרה בית שני. הגיטרות חלשות מדי, הליווי מכסה עליהן. סובול שר רוק בבית השלישי בקול החצי צרוד ובסופו של דבר נבנה כאן נאמבר טוב שמתגבר עם נגינה מצוינת של כולם עד קרשצ'נדו שבנפילה ממנו סובול שוב דרמטי. בסך הכל ביצוע טוב, אבל לא לא קילר עד הסוף, בהתאם לנסיבות.
ישראל גוריון ואסף אמדורסקי, כגרסה העכשווית של "הדודאים" מבצעים את "קרב הראל" המורבידי של "שלישיית גשר הירקון", משירי המלחמה הקשים שנכתבו בארץ בתקופה ההיא, שמתחיל במארש צבאי "(בום בום בום, ליבנו כבר אטום"), עובר לקאנטרי מהיר ב"עוד תראי את הדרך הפתוחה", חוזרים למארש ב"אהובך יצא לקרב, מן הדרך הוא לא שב... תלבשי שמלה שחורה לזכר כל החבורה, כי נותרנו עשרה מהפלוגה עד הבוקר". גוריון תותח כאן, ואמדורסקי לא שר כמו אביו, אבל השילוב ביניהם מעניין.
גוריון ואמדורסקי ברוקנ'רול מחאה
מכאן הם עוברים לרוקנ'רול המחאה "מה למדת בגן היום, ילד חמוד שלי", תרגום של חיים מ"What Did You Learn In School Today" של טום פקסטון. הביצוע הוא רוקנ'רול פיפטיזי מצויין, אסף שר נמוך וחלש, ישראל גבוה וחזק, יחד זה עובד, גוריון באקוסטית, אמדורסקי בחשמלית, עם שני קטעי סולו, קצת חצוצרה, ואווירה כללית של שיר מחאה מימי ילדי הפרחים. עד עכשיו זה הנאמבר הכי טוב של הערב הזה.
הערב הזה מלא בשינויי כיוון וקצב. אחריהם עולים ארקדי דוכין ומיכה שטרית ל"הוא לא ידע את שמה", ששיטרית כבר שר בעבר. עכשיו הוא אומר את הבית כשברקע ליווי מיד טמפו, ודוכין שר את הפזמון ועושה את זה נפלא. החצוצרה יפה בקטע המעבר ומיכה ממשיך לתת את הבתים בדיבור כמעט בראפ וארקדי שר עוד פזמון. הקצב, הביט, ספק רוק ספק היפ הופ, מנער את השיר יפה מהמקור".
ומשיר עצוב לשיר אופטימי. יהלי סובול, תמר אייזנמן ורוני דלומי עולים ל"ילדה קטנה" של "החלונות הגבוהים", עם שתי אקוסטיות כמעט ללא ליווי. אורי מיילס מתחיל עם חלילית, בפתיחה הרמוניה יפה בין תמר לרוני. בפזמון מצטרפים יהלי והלהקה והתוצאה היא ביצוע יפהפה ועוד נקודת אור נאה בערב הזה, שרוח חביבה ביותר סיקסטיז נעימה נושבת מעליו בואכה הקרפנטרז.
השלישיה הבאה היא שלישיית מה קשור, שנעזרים בשלוש זמרות ליווי למחרוזת מפתיעה של שירי צ'יזבטרון: "אח פגישה שכזאת", "היי הג'יפ", "רבותי ההיסטוריה חוזרת" וקינוח עם "הפינג'אן". מדובר בהפתעה נעימה מאוד. "מה קשור" שרים טוב, בשילוב קולות מצויין, לא משתטים ומפעילים את הקהל בחן, בנאמבר קליל ועשוי היטב, שמחייה את השירים הנושנים האלה ומגיש אותם מחדש נפלא. בשביל כאלה נאמברים נוצרו ערבים מהסוג הזה. בראבו.
אחריהם עולה, נעמי פולני, התרנגולית הנצחית, שמדקלמת ומשחקת את "הכל זהב" בשיא החן. היא עושה את זה מצוין, מדגישה כל מילה בטקסט, פשוט מדהימה.
את "השמלה הסגולה" של אסף אמדורסקי צריך להוציא כסינגל
נשארים בגזרת התרנגולים עם אסף אמדורסקי שלוקח את "השמלה הסגולה" ונותן ביצוע מאופק, רגוע, נקי, יפה, מדויק. השיר הזה מרגיש נוח עליו. מסוג הביצועים שצריך להוציא כסינגל ולשדר ברדיו והיה יכול להשתלב בקלות ב"עבודה עברית". אמדורסקי מוריד את כל הצרמוניה של הקולות הגבוהים שאפיינה את התרנגולים למקום הרבה יותר אישי ונוגע. יופי של נאמבר.
המנחה יאיר ניצני, שתפקידו הערב הוא בין היתר לשעשע, מדבר עם הקהל על ביטוי לקולו של העם, באווירת צדק חברתי, ואז ניגש לפסנתר ומנהיג את הקהל לשירה בציבור של "רותי ("לי כל גל נושא מזכרת")". מסוג השירים עליהם אמר ניצני עצמו בתחילת הערב: "יהיו שירים שכאשר תשמעו אותם תגידו לעצמכם, 'מה גם את זה חיים חפר גתב?', כן גם את זה הוא כתב".
ומהקלילות של ניצני לכובד של מיכה שטרית, שחוזר כדי להגיש את "דודו" בקול בס, שמזכיר את השירים הכבדים של ג'וני קאש, כלומר ביצוע לפולק ישראלי מדור תש"ח שמזכיר בהגשה פולק אמריקני בערך מאותן שנים. מיכה שר את זה יפה, עם שלוש זמרות ליווי, דרמטי אבל לא מדי, ומאוד מכובד.
ושוב מקלילים, הפעם עם קובי אפללו ותמר אייזנמן שמלווה אותו בחשמלית ב"עדיין מחכה לך" במקור של גידי גוב. אחרי פתיחה חזקה של הפסנתר אסף רוט מנגן על קסילופון בתזמורת. אפללו שר בסדר, לא מבריק, קרוב מדי למיקרופון, שמעבה ואפילו קצת מעוות לו את הקול. בפזמון הוא פותח ווליום וזה עובד. עדי רנרט שניגן בשיר המקורי יצר כאן עיבוד נהדר. רוט עובר מהקסילופון לחצוצרה שנוגעת. הנאמבר הזה היה ארוך פי שניים ממה שהיה צריך ובסופו הוא כבר מייגע.
_c.jpg "מחווה לחיים חפר, מה קשור (צילום: נתן מנגסטו)")
ומגידי גוב אחד למשנהו, כש"מה קשור" עולים ל"למה ליבך כמו קרח" ("חיים חפר כיוסי גיספן", קרא לזה ניצני). פסנתר דרמטי פותח ואסי ישראלוף מתחיל לשיר בלוז. ציון ברוך שר את המשך הבית בקול הגבוה שלו, והכל בליווי איטי, כמו דורך במקום, עם פזמון בהנחתות. בבית השני נכנס קצב של רוקנ'רול, ש"מה קשור" שרים נחמד, לא מדהימים אבל סבבה. הם עוצרים ב"בואי לבשי כולך לבן...", ובסוף זה יוצא מגניב, למרות שהיה חסר פזמון נוסף בסוף.
שיר שלישי רצוף של גידי גוב בערב הזה (למה הוא לא שר פה, אגב?) הוא "שקיעה נוגה" בביצוע ארקדי דוכין, שבבת אחת מוריד את כל ההילוכים. אבל הוא מבצע את השיר בצורה המרגשת ביותר, בה הוא שר בלדות. הלחן ה"רוסי" מתאים לו מאוד. הוא עוצר קצת באמצע בגלל המילים, אבל סיים את השיר כמו גבר.
אחר כך מוקרן קטע וידיאו של חיים חפר עם דן בן אמוץ מתחילת שנות ה-60' - פרסומת לאמקור שבה הם משחילים פרסומת למועדון החמאם.
הוידיאו החביב מקדים את ישראל גוריון ואפרת גוש שנותנים מחרוזת משירי המופע הקלאסי "תל אביב הקטנה", שיצרו חפר ובן אמוץ לרגל 50 שנה ליסוד תל אביב. המחרוזת כוללת את "שני בנאים", "בחולות", "טיטינה" וכמובן "זה לא יחזור", והיא מוגשת בשילוב מוצלח בין גוריון הצעיר הנצחי לבין גוש ,שנראית כמו הספרנית מהגימנסיה הרצליה, חיבור שעבד למרות שהוא ממש לא טבעי.
רגע לפני הברכות עולה רוני דלומי, עדיין חיילת, ומבצעת את "הן אפשר", ביצוע נקי ויפה, שמוציא מהשיר הישן והשחוק הזה את המקסימום. דלומי מגישה אותו בצורה מכובדת, אפילו מרגשת. קובי אפללו מצטרף אליה ושר פחות יפה ממנה, אבל יפה מספיק כדי לא לקלקל. בסוף הם שרים שניהם פזמון עם ליווי מינימלי והקהל שר איתם.
רגע לפני הסוף מברך את חיים חפר ראש עיריית ראשון לציון ומעניק לו מדליה. המנחה יאיר ניצני מגיש לו וויסקי וחפר מספר על הבאת מעפילים לארץ מלבנון ומדבר על גלעד שליט ושנכון לקחת את הסיכון בשבילו. שיר הסיום שוב שייך לרוני דלומי, "היו זמנים", בביצוע יפה מאוד שגם אליו הקהל מצטרף. שיר סיום נכון וראוי, פינאלה יפה לערב הזה.
