מי שבאמת אוהב מוזיקה ישראלית לא יכול שלא להעריץ את מתי כספי. המון מילים כבר נאמרו ונכתבו על הגאונות המוזיקלית שלו, על הכישרון הכובש, הלחנים המורכבים, הגיוון הסגנוני, פריצות הדרך שעשה בפופ המקומי, ההישגים אליהם הגיע, האמנים האחרים שגידל לידו, היכולת לעבור שוב ושוב מקול גבוה לקול נמוך וחוזר חלילה, וכמובן עשרות ומאות השירים שהיו לחלק בלתי נפרד ואף חשוב בנוף המוזיקלי המקומי.
שאיפה להערכה, כמיהה לאהבה, רצון לרספקט
פחות דובר עד היום על ההתמדה והנחישות, המאבק המתמיד לקבל הכרה, השאיפה להיות מוערך כגדולים אחרים, כגון שלום חנוך, על הכמיהה להיות אהוב בדומה לכוכבים כמו שלמה ארצי, על הרצון לקבל את הרספקט שמקבלים קולגות כמו יוני רכטר, שם טוב לוי וידידו שלמה גרוניך. כספי לא נופל מכל אלה, אבל נדמה היה שבמשך השנים הוא ממשיך להיאבק. על הכרה, אהבה, רספקט, על הפרדה בין חייו האישיים והכלכליים המסובכים, לבין הקריירה המוזיקלית העשירה והנדירה שלו, שקשה לתאר את חיינו התרבותיים כאן בלי הניצוצות שלה.
נדמה שבעשור וחצי האחרונים, מאז שחזר לארץ, מתי כספי עסוק בעיקר בלשרוד, בלהילחם על מקומו (כולל ההתנשאות הקבועה על הפופ הים תיכוני) ובללקט את הכבוד המגיע לו. ומגיע לו, ועוד איך שמגיע. אבל בסוף, כשניגשים לערב מחווה כמו זה שערך לעצמו אמש בפסטיבל חולון, כל המסביב, כל ה"רעש", זז הצידה ונשאר האמן הגדול ונשארת היצירה, נשארים השירים, נשאר הגאון המדויק עם ההומור המיוחד.
המיטב שבמיטב מארסנל הלהיטים
בגזרת השירים הביא כספי למופע הזה את המיטב שבמיטב בארסנל הלהיטים שלו. כחציים ביצע כספי לבדו, עם גיטרה או פסנתר, ובליווי הרכב מצוין, שכלל את אילן מוכיח בכלי נשיפה, אקורדיון וניהול אמנותי, עמית הראל בקלידים, יאיר מיכאל בגיטרה חשמלית, אילן אביב בגיטרה בס, יואב בונצל בתופים וז'וקה פרפיניאן בכלי הקשה.
היו שם "איך זה שכוכב אחד מעז", שפתח את הערב וסגר אותו בהדרן, "שיר מס' 6" - שיר אהבה יפה מאלבומו האחרון של ארצי "את האישה שלי", "לקחת את ידי בידך" ו"הנה הנה" - שנשמעים כמו הסמבות והבוסה נובות של ג'ורג'י בן אבל הם כספי אורגינלי, "ימי בצורת" ו"על ראש שמחתי", שמבוססים על רגאיי אבל הרבה יותר מורכבים, "ילדותי השנייה", "ימי בנימינה" ו"מישהו", בגזרת שירי האהוד מנור-פסנתר-קלאסיקה, "היא חזרה בתשובה" הדרמטי והמרגש, שבו כספי עצמו כמעט ובוכה, במעבר חד ממנו - "נחליאלי" האינפנטילי, עם המבטא המרוקאי הכה מיותר ו"שיר היונה" בסיום.
שיאים עם גרוניך, שיאים עם אחינועם ניני
וכחצי מהשירים במופע נחלקו בין האורחים, שביצעו אותם עם כספי: שלמה גרוניך, השותף הוותיק עם שלושה שירים מימי "מאחורי הצלילים" (ששוב חוזר עכשיו כמופע משותף): "ציור" הוירטואוזי באחד משיאי הערב, "ואותך" הנצחי ו"כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" בביצוע נהדר - שיר שמוכיח שגם כספי וגרוניך היו שותפים להמצאת הרוק הישראלי, לא רק אריק איינשטיין ושלום חנוך.
אחינועם ניני וגיל דור הנהדרים הגיעו לקראת הסוף עם "הגיטרה נרדמה", ו"מקום לדאגה" ו"ברית עולם", בביצועים מושלמים, צלולים כבדולח, שהיוו גם הם שניים משיאי המופע. המפגש בין כספי לניני, מפגש בין שני ענקים, הרים את "מקום לדאגה" (מילים: יהונתן גפן) לאזור מלאכי ממש. ניני שרה בית ופזמון כשהשיר מתחיל קטן ועדין, וכספי את הבית השני, כשהשיר גדל לאט לאט עם ההרכב כולו וסולו גיטרה, בפזמון השני הם שרו יחד, ניני קול ראשון וכספי מלווה עד לסיום הפלאי.
ביצוע נדיר ל"ברית עולם"
ב"ברית עולם" ניני מתחילה א-קפלה וכל האולם מאזין בדממה. היא צחה כשלג, זכה כשמן, מצפינה גבוה בפזמון, מתענגת על כל מילה, בשיא של עדינות, דיוק ורוך, עפה עם השיר הזה, מרחפת גבוה, מעל הענבלים, מלאכית ענוגה, שמעניקה רגע נדיר של זיכוך. מדהים.
למתי כספי יש היסטוריה מורכבת עם התוכנית "כוכב נולד", אך כששניים מבכירי יוצאיה משתפים עמו פעולה - המחלוקות נשארות מאחור והמוזיקה מנצחת. חן אהרוני התחבר לרומנטיקה העצובה של "סליחה" וניסה לתת בבלוז ב"לא ידעתי שתלכי ממני". הוא שר טוב, אהרוני, לא פראייר, אבל בלוזר אותנטי הוא לא.
שירי מימון בנעלי ריקי גל
לעומתו שירי מימון ידעה לנצל יפה את "עוד יום", כדי ליצוק מה"סול" האמריקאי שטבוע בקול שלה ולקחת אותו למקום שונה מהמקור של גלי עטרי. בהמשך היא נכנסה היטב לנעליה של ריקי גל ב"ילד אסור ילד מותר". היא לא כאבה את הטקסט כמוה, אבל טענה אותו בעוצמה הרוקיסטית הנכונה והביאה אליו רגש משל עצמה. את "מה זאת אהבה", גם הוא של גל במקור, התחילה מימון בסגנון ברברה סטרייסנד והמשיכה לדואט מצוין עם כספי בשיא נוסף של המופע.
מתי כספי התרגש במופע הזה. אפשר היה לראות זאת בפני הספינקס החתומות שלו שהגניבו חיוכים מבוישים כל אימת שאחד האורחים או ראש העיר חולון החמיאו לו והיללו אותו. התקלות הטכניות בתחילת המופע לא עצרו אותו והסאונד הגרוע של תאטרון חולון, שנשמע פחות טוב מתמיד לא הפריע ליהנות ממנו. מתי כספי, שלא השתנה הרבה בשני העשורים האחרונים, היה ונשאר אנדרטה חיה לעד כמה איכותית יכולה המוזיקה הישראלית להיות. כל שנותר הוא להתעלם מכל אותם "רעשים" וללמוד ממנו.