כמעט טוב

כל מי שחובב מוזיקה אמיתית ורואה ושומע את גלעד שגב מקבל את החשק המיידי להיכנס בו. כי שגב הוא זמר בינוני ומוזיקאי קיטשי להחריד, על גבול הפאתטיות. אבל זה קל מדי. כי התמונה מורכבת יותר. כי שגב הוא גם מלחין וכותב מוכשר, מחבר להיטים עם קבלות, אמן שיש לו קהל שאוהב אותו, הצלחות ברדיו ואת הפוטנציאל לנסוק.

הזדמנות להיחלץ מהתואר "הבטחה גדולה שטרם מומשה"

המופע החדש "נועדנו", על שלל להיטיו, שהושק אמש ב"רידינג 3" בנמל תל-אביב, מעמיד את גלעד שגב בפני הזדמנות אדירה להיחלץ מהתואר "הבטחה גדולה שטרם מומשה" ולהצטרף למועדון הכוכבים, בו יושבים לבטח קולגות וחברים דוגמת עידן רייכל ועברי לידר. כמוהם, גם שגב משתף פעולה עם המתופף והמפיק המוזיקלי גלעד שמואלי, שהפך לתמנון מיינסטרים אימתני, בעל חושי ריח מחודדים לטעם הקהל הישראלי, שיודע להביא את העיבוד המדויק שיעשה נעים בגב גם לחודדות וגם לצפוניות שמגחכות עליהן.

כאמור, יש לשגב יכולת מוכחת ליצור להיטים, דוגמת "האהבה נשארת", "אני סולחת" ו"בואי נעזוב" (מילים שלו, לחן של עילי בוטנר). הוא מגיש אותם עם כל התכונות שהפכו אותו לאהוב הבנות: הביישנות, החיוך הנבוך, החמידות. שגב הוא "מאמי", רגיש, לכאורה עמוק, עם סיפור אישי טראגי בעברו - השידוך המושלם. אבל כאן מדובר במוזיקה, לא בדוגמנות. עם אלבום שלישי ביד, שגב עדיין לוקה ב"מחלות ילדות" בהן לוקים זמרים-יוצרים מתחילים - הוא עדיין לא שר מספיק טוב, עדיין לא מצליח לייצר סביבו כאריזמה שתחזיק קהל, היכולות הפרפורמטיביות שלו טעונות שיפור דחוף, וכל זה נובע, עדיין, ממחסור בולט בביטחון עצמי.

היה יכול להתחרות בגיא גיאור על משרת "הרווק"

וזה מפליא. כי שגב הוא גבר מסוקס, עם הזיפים בזוית הנכונה, שהיה יכול להתחרות בגיא גיאור על משרת "הרווק", לו רק היה כזה. אלא שהוא נשוי לאחת הדוגמניות היפות בישראל. הוא יוצר להיטים בשרשרת, יש לו מעריצות, קהל מפרגן, ברנז'ה תומכת וחברים בגלגלצ שמחבקים כל סינגל שלו. מה עוד צריך הבן אדם בשביל לגדל לעצמו ביטחון עצמי שיעמיד אותו על הבמה כמו שצריך.

שגב רוכב כרגע על שני הגלים החזקים בפופ הישראלי - המזרחיות והפייטנות, שהגיעו אצלו לרמה סינתטית, על סף המביך, בדיוק כמו שהקהל שלו אוהב. כשבמופע שלו חוזרת ארבע פעמים, בפתיחה של ארבעה שירים שונים, ההקלטה של החזנות-פייטנות-תפילה של הרב חמרה מיהדות סוריה - זה מפסיק להיות "חיבור אותנטי למקורות" ומתחיל להיות קצת הרבה יותר מדי. כשהטוויסטים הים-תיכוניים של "אישה מהשמיים" ו"נועדנו" מקפיצים את הקהל לכפיים זה עוד סביר - אבל שלושה-ארבעה סולואים של דרבוקה מאת הפרקשניסט האדיר רוני עיברין - זה טו מאץ'.

אחד ממלחיני הפופ החדים שצמחו כאן בעשור האחרון

ראבאק, בן אדם, אתה אחד ממלחיני הפופ הכי חדים שצמחו כאן בעשור האחרון (גם אם הושפעת עמוקות ב"עכשיו טוב" מ"מיסטר ג'ונס" של הקאונטינג קרואוז), מה אתה צריך את כל הבולשיט הזה? יש לך שירים יפים, אתה חתיך, תעמוד ותשיר אותם מכל הלב. ואל תספר לי ש"גילית את עצמך" ב"מסע אישי שנמשך הרבה שנים" ושהיית "בודד שבועות שלמים". מאמין לך, אבל זה לא מצדיק.

הביצוע הטוב ביותר היה ל"אני סולחת", שכתב לפני כעשור לאוסף הקאמבק של ג'וזי כץ. הקצב טוב וסוחף, השירה מצליחה להגיע סוף סוף למקום הנכון והתוצאה הסופית היא שילוב שכל ישראלי יאהב, בין רייכל לשלמה ארצי. הביצוע הפחות טוב היה ל"מותק שלי". שיר עם מילים חלשות, שבוצע כבלדה שקטה עם גיטרה אקוסטית דווקא כשהקהל התחיל להיכנס לעניינים.

לזכותו של שגב יאמר שהמופע שלו לא ארוך מדי. ב-15 שירים הקהל מקבל את מיטב הלהיטים, כולל את דין דין אביב שמצטרפת לדואט של "נועדנו" ומבצעת את "מוכרת לי מפעם". ככה צריך. כי למרות שזה אלבום שלישי, אין לו מספיק שירים טובים כדי להחזיק יותר משעה ורבע, והוא גם לא צריך. עם חריש עמוק בחודשים הקרובים ברחבי הארץ ועם שינוי כלשהו באופן שבו הוא עומד על הבמה ומגיש את השירים – גלעד שגב יוכל לעלות מדרגה. עכשיו הוא רק כמעט טוב.

גלעד שגב - "נועדנו" - ביקורת אלבום, מאת מאיה פישר

שני מוטיבים בולטים באלבום של גלעד שגב - אהבה-זוגיות והתקרבות דתית. מוטיבים מאוסים שלא קשורים אחד לשני ויוצרים בלבול וחוסר התאמה. השילוב בין הרגשנות הרומנטית לחיפוש הדתי יצר אלבום לא ברור, שזורק את המאזין מאופטימיות רומנטית קלילה להרהור פילוסופי-דתי וכבד.

בשירי האהבה, נוקט שגב בכל הקלישאות הכי נדושות. החל במשפטים פתטיים כמו "אני אוהבת אותך כל כך... אהובה בבקשה, אל תתני לי לעולם להיות לבד" ("רוצה להיות לבד") וכלה בלחנים בעלי מקצב מונוטוני, קליט ופוטנציאל "להיטי", לפחות בקרב בנות רומנטיות שאוהבות פרחים, ורוד ודובוני אכפת לי ("נועדנו לחכות"). שירי האהבה באלבום, מעלים את התהייה האם שגב כותב טקסטים לנערות מאוהבות בנות 16 או שמא הוא גבר, שרואה עצמו ככזה.

הנושא הדומיננטי הנוסף, שכבר הפך נדוש, הוא ההתקרבות לאל והחיפוש אחריו. לאורך האלבום שזורים שירים שמבוססים על פיוטים של יהדות סוריה, פיוטים קבליים ומזמורי שבת של בתי כנסת. בקטע הפתיחה, "אור אל", זה דווקא נשמע טוב ומכניס לאווירה מיסטית, שנקטעת בבוטות בלהיט "אישה מהשמיים", אף על פי שהשיר הוא נקודת האור הבוהקת ביותר באלבום.

"פשע תרבותי"

כדי בכל זאת להזכיר לנו להיות יראי שמיים, נפתח גם השיר הבא, "אל מסתתר", בסלסולים שהוקלטו בבית כנסת של רב שליט"א כלשהו, ומתבסס על שירת הבקשות של יהדות סוריה. דווקא כאן, הצליח שגב לחבר מספר משפטים מעניינים כמו "ואיך זה ילדים, יודעים יותר מכל אדם?".

אבל הרגע החינני נעצר בדרמטיות עם המעשה הנורא באלבום, "הפשע התרבותי" שביצע גלעד שגב בלהקת האלטרנטיב השבדית, "The Knife". הלהיט "נועדנו" עם דין דין אביב ויהודה קיסר, מבוסס על השיר המעולה "Marble House", של הסכינים. אלא שמשיר אלטרנטיבי עם טקסט רומנטי, מסתורי וקצת ביזארי הפך גלעד שגב את המילים לדביקות, מלוקקות ומתוקות עד כדי בחילה. רק משפטים בודדים אצלו תואמים את המילים המקוריות וכל שמץ של צליל אלטרנטיבי הוכחד לטובת לחן קיטשי, שמבטיח להפוך ללהיט בקרב זוגות רומנטיים חמודים.

לא מצליח לחצות את גבול השעמום, הבנאליות והקיטש

אבל זהו רק קצה הקרחון. כי גם אם בחלקים מסויימים האלבום מכיל משפטים בעלי משמעות, הם נעלמים בתוך לחנים בנאליים ושטחיים. למרות הניסיון ליצור עיבודים מעניינים באמצעות שילוב של עוד, קונטרבאס וטאר, לא הצליחו שגב והמפיק המוזיקאלי גלעד שמואלי לחצות את גבול השעמום, הבנאליות והקיטש. דוגמה מצוינת לכך הוא השיר "כמה אפשר", בו העוד והטאר הופכים לחלק מהביט המשעמם והקליט שמלווה את יללותיו העדינות של שגב.

בכלל, אם שגב היה מחליט לשיר בפחות מלנכוליה רומנטית, אולי "נועדנו", היה נשמע פחות רדוד ומתקתק, ויותר אלבום שהאג'נדה שלו ברורה. ביותר מדי רגעים כאן הוא נשמע כמו זמר צעיר וחסר ניסיון, ולא כמו מוזיקאי שמנסה ליצור לעצמו צליל ייחודי.

• אלבום
• גלעד שגב
• גלעד שמואלי
• מופע
• רידינג 3