בשנות השישים, כשברברה סטרייסנד כבר הפכה לשם מוכר באמריקה, אבל עוד הייתה רחוק מלהיות ה-דיווה ה-גדולה של עולם המוזיקה, היא נסעה במיוחד עם בן זוגה למרסיי, כדי לצפות בהופעה של השנסונר הנודע ז'אק ברל. כמו הרבה צעירות מברוקלין, היא התאהבה בשירו המפורסם של ברל, "Ne Me Quitte Pas" והחליטה לנצל את הונה הטרי כדי להגשים את החלום ולראות את הנפיל הבלגי מבצע את השיר בהופעה. אלא שלסטרייסנד חיכתה הפתעה בצרפת - ברל פשוט החליט לא לבצע את השיר. באותו ערב סטרייסנד החליטה שלא משנה כמה יימאס לה משיר מסוים (מי אמר "People" ולא קיבל?), היא תמיד תזכור שבקהל יש אנשים שחיכו הרבה זמן בשביל לשמוע אותה, והיא צריכה להחזיר להם על ההתמדה הזאת.
אמש, באיצטדיון בלומפילד, ברברה סטרייסנד לא הייתה צריכה תזכורת שאלפי הישראלים חיכו לה עשרות שנים ושילמו אלפי שקלים לכרטיס במקום סביר, או כמה מאות שקלים לכרטיס במקום גרוע, כדי לראות אותה - היא פשוט זכרה את אותו ערב מאכזב במרסיי. הקהל הישראלי זכה לקבל את ברברה סטרייסנד של מודל 2013, הקול המדהים שלה עדיין כאן (אפילו אם ניתן לזהות חריקות בתווים הגבוהים), אבל גם בלי לפתוח את הפה הילת הזוהר של ברברה יכולה לגעת בכל פינה של האצטדיון, שרגיל לפגוש בכוכבים מסוג אחר לגמרי.
הופעה שהגויים היו יכולים רק לקנא בה
"הילדה מברוקלין" כבר בת 71, לא שהיא נראית ככה, נשמעת ככה או מתלבשת ככה, וזו הפעם הראשונה שהיא נותנת קונצרט בארץ. זה לא בגלל שהיא לא אוהבת את ישראל, אלא בעיקר בגלל שהיא לא אוהבת להופיע (או לפחות לא אהבה להופיע). הבן שלה עלה לתורה בכותל המערבי בבר-מצווה, היא תרמה כסף לבניין על שם אביה באוניברסיטה העברית והגיעה כדי לחנוך אותו ואפילו נטעה חלקת עצים ביער בן שמן - ואתמול, אחרי שכבר הספיקה לשיר את "אבינו מלכנו" בחגיגות יום ההולדת ה-90 של הנשיא פרס, החיבור שלה לעם היושב בציון הגיע לשיאו עם הופעה שהגויים היו יכולים רק לקנא בה.
סטרייסנד לא מסתירה את העובדה שהיא לא אוהבת את הלהיט הכי מצליח שלה, "Woman In Love". בדרך כלל היא מבצעת אותו בהופעות כמעט בחוסר חשק, בית אחד ופזמון כדי לרצות את הקהל, כנראה בגלל אותו סיפור על ז'אק ברל - אתמול, לראשונה מזה 30 שנה, היא ביצעה את השיר במלואו וזכתה לשיתוף פעולה קצבי עם הקהל. "יכול להיות שטעיתי, איך פספסתי את זה כל השנים", הודתה ברברה ברגע ספונטני נדיר שלא היה רשום על הפרומפטר הענק שהוצב ביציע המערבי בבלומפילד.גם ביצוע מלא של "Papa, can you hear me?" מתוך "ינטל", סרטה הראשון כבמאית, בוצע ביפו לראשונה מזה 13 שנים. חבל שדווקא "Somewhere" ו-"Don't Rain on my parade" הקלאסיים זכו לביצועים קצרצרים ולא מספקים (ליתר דיוק, היא שרה בדיוק שלוש מילים מתוך Somewhere).
ברברה הדיווה מול ברברה הזמרת
אבל הכל מתגמד לעומת הקול הענק הזה. הקול שנוסק בשאגה עם "People" הקלאסי, שממלא באנרגיה את החלל עם הדיסקו של "No More Tears" (או בשמו השני "Enough Is Enough", הדואט המפורסם עם דונה סאמר שהלכה לעולמה בשנה האחרונה), ונוגע בנימי הרגש הכי טהורים ב-"The Way We Were", שגם הוא מוקדש ליוצר שהלך לעולמו בשנה האחרונה, מרווין האמליש, היהודי שהלחין את השיר ועבד עם סטרייסנד במשך עשרות שנים. כשהיא מבצעת את שיר האהבה "Evergreen" מתוך הסרט "כוכב נולד", אותו גם כתבה וביצעה בעבר בטקס ההכתרה של ביל קלינטון, ברברה הדיווה והתופעה מפנה את מקומה לברברה הזמרת בעלת כישרון השירה יוצא הדופן. אפילו הצינית שישבה מצדנו ("אתה יודע כמה כרטיסים למרגול יכולתי לקנות במחיר של הכרטיס הזה?") לא יכלה שלא להתרגש.
ומאידך, רק סטרייסנד התופעה יכולה הייתה להציג הופעה של שעתיים וחצי ברוטו עם כל כך הרבה רגעים מתים. ניתן היה לקצץ לפחות בחלקים שסטרייסנד עצמה לא נמצאה על הבמה.
בצורה מאוד חסרת מודעות, סטרייסנד החליטה להציג על מסכי הענק סרטון לא קצר שהכין לה בנה ליום ההולדת, לפני שהציגה אותו לבמה. הבן, ג'ייסון גולד (מנישואיה לשחקן אליוט גולד), אותו אתם אולי זוכרים מתפקידו כילד המעצבן של סטרייסנד עצמה בלהיט הקולנועי "נסיך הגאות והשפל", שר מאוד יפה - אבל שני שירי סולו שלו בערב שכרטיס אליו עולה כמעט כמו המשכורת הממוצעת במשק - זה בהחלט יותר מדי. חוץ מזה, מעניין מה ד"ר פרויד היה אומר על בן ששר בדואט עם אמו את "How Deep Is the Ocean?" של ארווין ברלין. קצת קריפי. אלפי אנשים שילמו אלפי שקלים בשביל לשמוע גבר בן 46 שר לאמו ש"אהבתו אליה עמוקה כמו האוקיינוס עצמו".
פחות ברבורים להבא, ברברה
בהמשך לבזבוז הזמן הבימתי, זכינו לסצנה, משעשעת לפרקים, של ברברה עונה לשאלות הקהל המקומי. ובכל זאת, עד כמה שזה היה מצחיק לשמוע את סטרייסנד מתקשה בהגיית שמות ערים כמו "כפר סבא", "חולון" או "רעננה" - סביר להניח שהזמן הזה יכול היה להיות מנוצל טוב יותר - בטח כשברפרטואר העשיר של סטרייסנד יש עוד כל כך הרבה סטנדרטים שהיא יכלה לבצע למען הקהל הישראלי הצמא. בחייאת, פחות ברבורים להבא, ברברה.
בהמשך גם הגיע ביצוע סולו של הנשפן המעולה כריס בוטי ליצירה שלו בשם "עמנואל" שהייתה בעיקר טריגר של הקהל ללכת לשירותים, ובהדרן הגיע גם דואט של ברברה עם אחותה רוזלין קיינד ל-"Smile" של צ'רלין צ'אפלין, שהחזיר באחת את כל הציניות של האישה שישבה לצדנו ("עם כל הכבוד, לא שילמתי כל כך הרבה כסף בשביל לשמוע את אחותה").
אבל ברגעים שהיא פשוט שרה, אין שניה לה. הסטנדרטים האמריקניים הגדולים ביותר קיבלו את הטיפול המלכותי של סטרייסנד ונשמעו טריים ומקסימים כמו ביום שהם נכתבו. Nice and Easy, Bewitched, Bothered and Bewildered, My Funny Valentine - שירים שבוצעו על ידי גדולים שאינם - כמו פרנק סינטרה, אלה פיצג'רלד, בילי הולידיי ונינה סימון, אם למנות רק חלק קטן מהגדולים באמת. ברברה סטרייסנד היא אולי הכוכבת הגדולה ביותר של אותו דור מצומצם שכבר לא קיים. העובדה שהיא "משלנו" לא גורעת כמובן, והביצוע שלה להמנון הלאומי "התקווה" בהדרן היה ככל הנראה שיא הערב, לא רק מבחינה רגשית, אלא גם מוזיקלית. סטרייסנד מבצעת את "התקווה" כאילו היה חלק בלתי נפרד מהרפרטואר שלה, וזה שווה יותר מאלף סרטוני יוטיוב אנטי-ישראליים של רוג'ר ווטרס.
זו הייתה בסך הכל ההופעה ה-99 של ברברה סטרייסנד בחמישים השנים האחרונות. מספר מגוחך אל מול ההצלחה הגדולה לה היא זכתה לאורך הקריירה. להשוואה: בוב דילן, בן גילה, הופיע 86 פעמים רק במהלך השנה האחרונה. במוצאי שבת סטרייסנד תחתום את סיבוב ההופעות הקצרצר שלה בחמש ערים ("המיקרו-טור") בהופעה שניה בתל אביב בתוך שלושה ימים. זו תהיה ההופעה ה-100 שלה מאז גזרה על עצמה פרידה מהבמה בסוף הסיקסטיז, וההופעה האחרונה בסיבוב "ברברה לייב" שהתחיל ב-2012. בקצב ההופעות של הדיווה - סיבוב הופעות אחת לשש שנים בערך, ממש לא מן הנמנע שההופעה בבלומפילד תהיה גם האחרונה שלה. אם זו לא סיבה מספיק טובה בשביל לרוץ לקנות כרטיסים, מה כן?
