להקות רוק הן מצרך די נדיר בישראל. רק אחת לכמה שנים מגיחה כאן להקת רוק משמעותית, משהו שהוא יותר כמה חבר'ה שבגיל הנכון איכשהו ניתבו את האנרגיה לכיוון הזה של להקה. בעידן החדש, שבו הרוק מת, או לפחות נכנס לשנת חורף ארוכה במיוחד, וגם בעולם אין מבול של להקות רוק אמיתיות, הסיכוי לצמיחתה של להקה כזאת בישראל הוא כמעט אפסי.
והנה, בשנה האחרונה יש דיבור חזק על להקת רוק שאולי תהיה להקת רוק ישראלית משמעותית. באזורים מסוימים אנשים לוחשים זה לזה: "אתה חייב להקשיב למסך הלבן. כבר שנים לא הייתה כאן להקה כזאת". אז הקשבתי לאלבום שלהם, והוא באמת מרענן, טרי, מפתיע ומלא באנרגיות שכבר מזמן לא שמעתי. כדי להיות בטוח שבאמת מדובר בלהקה שאפשר להכתיר אותה, הלכתי בחמישי האחרון למופע חגיגי שלהם בבארבי, לרגל הוצאת האלבום בויניל.
הנה עוד אחד מסימני הזמן. את אלבום הבכורה של המסך הלבן אפשר לשמוע בשני אופנים. בגרסה המלאה והחופשית שהעלו חברי הלהקה ליוטיוב - הגרסה הזאת זכתה עד היום ל-13,000 צפיות. האופן השני הוא לרכוש תקליט ויניל. אין דיסק, אין נוכחות בשירות המוזיקה של אפל. יש חינם ביוטיוב או בויניל. הנה עוד משהו שצריך לזכור על צריכת מוזיקה ב-2017.
לא הרבה אנשים שבאמת מתעניינים ברוק ישראלי צעיר נשארו כאן. לא נעים, אבל לא נורא. אלה שנשארו מאוד אוהבים את המסך הלבן. הבארבי היה מלא לגמרי. בקדמת הבמה הצטופפו עשרות נערים/בחורים שעשר דקות לתוך ההופעה פרצו בפוגו, כשהם דוחפים אחד את השני בפראות. מעניין היה להביט על הצעירים האלה. הם לבושים ברישול, טרנינגים גדולים ודהויים הם הפריט העיקרי. שערם מדובלל ובלתי מסורק בעליל ואיש מהם אינו מתגלח. הם נראים כמו נוער הגבעות מינוס הפאות והכיפות, וכמובן מינוס האנרגיות המקולקלות. כשהתחילו ריקודי הפוגו, הסולן גביאל ברויד ביקש מהם "אל תרקדו ריקודים שבנות לא יכולות להשתתף בהם" ומיד ענתה לו נערה מודרנית "אנחנו יכולות גם לדחוף. מה קרה?".
אבל בואו נתרכז במוזיקה. "המם אותי" הוא כנראה המנון הרוק האלטרנטיבי הטוב ביותר שנכתב כאן מאז "מסיבת כיתה" של העברית. לא כותבים כאן המנוני רוק אלטרנטיבי בכמויות. למעשה, חוץ מאשר סביב גל להקות רוקסן של תחילת שנות התשעים, מעולם לא הייתה כאן סצנת רוק אמיתית. זה לא שהמסך הלבן פועלים בריק, אבל הסצנה שלהם מאוד קטנה, ממלאת בקושי בית קפה. המסך הלבן הם שלישיה. מבחינה אבולוציונית הם חוליה בשרשרת שמתחילה בקליק, עוברת לנושאי המגבעת ומסתיימת בבילויים. הם מכירים גם את מינימל קומפקט. זה בערך הגרוב.
שני בני דודים, גבריאל הסולן מנגן במקלדת ובן דודו גילברט מנגן גיטרה. השלישי הוא מתופף שעומד על הבמה ומולו שני תופים בלבד. התוצאה היא צליל פוסט פאנק יבש ורפטטיבי. כן מישהו פה מכיר היטב את הקלאש. אבל מישהו גם אוהב מאוד קלידי אייטיז, שזה כיף גדול ("אינדיאנים"). המסך הלבן הם פוסט פוסט הכל. הם עולים לבמה לבושים במכנסוני ניילון אדומים וחולצות גולף לבנות צמודות. מתחת למכנסונים יש גרבונים צהובים והכל מסתיים במגפי פלסטיק שחורים כמו פעם. בתחילת הערב הם גם לובשים מעילי פלסטיק שחורים. הפנים שלהם מאופרות בכבדות, והם עושים כל מה שאפשר כדי לייצר תחושה של ג'נדר בלנדר ומולטי-סקסואליות. זה נחמד גם אם ברור שבסוף היום הם חבורת סטרייטים רגילה לגמרי.
מה שמוצלח במיוחד אצל המסך הלבן הם הטקסטים. "ילד טוב" הוא טקסט מהסוג שכבר כמעט שכחנו שאפשר לייצר כאן. "פין ופות" הוא שיר משגע. ובכלל, עם אנרגיה מעולה, והרבה תאטרליות, המסך הלבן הם ללא ספק אטרקציה תל אביבית חדשה, לטובת מי שמתגעגע לימים שבהם אפשר היה לעמוד מול במה ולצרוח "אם תרצי אחזור", או לטובת אנשים צעירים שבתוך ים האלקטרוניקה, הפופ והים תיכוניות, מצליחים לפתח חיבה לרוק.
הרכב של שלושה אנשים בלי בס קצת מקשה על יצירת ערב מגוון, ולכן בחלק מהשירים הצטרפו למסך הלבן חברי המפשעות האנרגטיים, ולקראת הסוף עלו הבנות של הצמד ריו. בתחילת הערב התווספה גם זמרת, תמר קוקי אריאל. שעה גדושה נתנו המסך הלבן, כולל כמה קטעים מרגשים במיוחד -למשל קטע הדיסטורשן הארוך שסיים את "הציפור הלבנה", שהיה המרגש ביותר בהופעה.
חייבים להודות שהיו גם רגעים שהכל הרגיש מפוזר ובוסרי מידי. ברור שאם היה להם קהל יותר גדול, והופעות יותר סדירות, זה היה משדרג אותם בלא מעט. מה שיוצא הוא שבעידן הזה המסך הלבן הם כמעט נס, ממתק למעטים שמחפשים לשמוע שירי רוק חדשים שהם לא מכירים עוד מהאייטיז, ועוד באווירת פוסט פאנק חצי מחאתית. לא שיש להם איזו אמירה ברורה. ההופעה התקיימה ביום הפינוי של עמונה. כשעלה לבמה הסולן של המפשעות הייתה איזו החלפת דברים בעניין בינו לבין גבריאל ברויד, אבל היא הייתה מאוד מופשטת, ולא היה ברור אפילו בעד ונגד מי הם.
ואולי סימן הזמן הבולט ביותר הוא האיפור. כבר ציינתי שחברי המסך הלבן מאופרים בכבדות. מתישהו שמתי לב שגם רבים מהנערים בקדמת הבמה מאופרים סביב העיניים. הפניתי את תשומת ליבו של חבר והוא חייך אלי. "לא שמת לב? היה דוכן איפור בפתח. הם לא באו ככה מהבית". אז לשים איפור זה גם קטע. יאללה בכיף. קשה לי לנחש אם החברים האלה מהמסך הלבן בנויים לריצה למרחק ארוך. האם יהיה אלבום שני? האם זו תחילתה של קריירה מפוארת? מה זה משנה. בינתיים יש אלבום ראשון די מעולה. ואולי פשוט תקשיבו ל"המם אותי", השיר שפותח אותו. זה שיר מושלם.