ב-30 בינואר, בעוד ימים ספורים, יסגור אסף אמדורסקי 40. הגיל המשברי. אמצע החיים. זמן לחשבון נפש. צריך לעבור שינוי. להתרכך. להבין. לגלות. לכעוס. לנטוש. לשבור. לפרק. להתפרק. לגורמים. רק כדי לאסוף את עצמך. ולהתחיל מחדש. שוב.
את המסה הנוכחית על חייו סיכם אמדורסקי בכותרת המתבקשת "צד א'". התחלה. עד כאן. מחצית שמו. כשמשפחה נשברת, נותר ממנה חצי. או הרבה פחות מכך. כל השירים באלבום האינטימי משקפים, אם כך, דיאלוג פנימי, או חיצוני, איתה, עימן, נשים שהן כל עולמו, באות והולכות, לפעמים נשארות, רק כדי להבהיר לעצמו כמה הוא לבד, נואש למגע, משלים ולא משלים, נותן את עצמו אבל לא תמיד מסוגל לקבל, מבקש נחמה ולא מצליח, או לא רוצה, להישאר באותו מקום, כי צריך לנוע, פרדוקס מתכרבל בין ירכיה של הדילמה, לוגם בירה עם הקונפליקט ולוחץ יד לאירוניה שמרוחה על פרצופו.
לב האלבום: "זוג משמיים"
אבל מי יודע מה יש מאחוריה אם לא הקשבתם, פתחתם את לבכם והסכמתם שזה יחלחל אליכם, כדי שתגלו את עצמכם, מביטים בראי ורואים את עצמכם, רק הרקע המזדמזם שייך לו, זה עליכם, לא עליו. זה שלכם, לא שלו. אולי התחלנו להבין. אז נשמע שוב.
אמדורסקי דק הגזרה נוהג להופיע עם חצי חיוך שרמנטי, גברי, כובש, בזווית הפה. חיוך שמסתיר, כך נדמה, יותר מאשר מגלה. מרחיק יותר מאשר מקרב. בוחן את סביבתו ורושם לעצמו הערות. כדי להפוך אותן לשירים. ליצירות קטנות או מתארכות. "זוג משמיים" עומד ביניהן, במרכז, הוא לבו של "צד א'", תשע וחצי דקות חשופות, מופתיות, שיר שלא יעזוב אתכם, בלוז רוק, גיטרות צורבות, תופים לואטים, קלישאות שמתפכחות עם הזמן, המרשם האולטימטיבי לזוגיות שאחרי הפרידה, פעם היא הייתה יקירתי, ומה נותר מכל זה עכשיו.
פולק ישראלי בן האלף הבא
בתקליט אמיץ. מהודק. ואישי מאד. כמה שאישי יכול להיות אישי. באולפן הפרטי. הוא כתב, הלחין, הקליט ובישל בלב תל-אביב. עיר התקוות הגנוזות. כרך הנשמות המיוסרות. בירת הציניות שמעל שברון הלב. מה זה להיות שם, בדיוק שם, רק שם, גרוש בן 40. מה המחשבות והתהיות שחולפות בו כשהוא עוזב. למה הוא מייחל. ממה הוא פוחד. למה הוא בודד. ועל מה הוא כבר ויתר. או שלא.
המעטפת הסגנונית מוכרת. הצליל התעצב עם הזמן. אלקטרו פופ עדכני. פולק ישראלי בן האלף הבא. שירי אהבה באופן ספייס. מול המסך שתלוי בסלון. ועם מכונת הקפה במטבח. לערבל קלידים עם צ'לו, כשבתווך בס וגיטרה חשמלית; למהול דיסקו בדרייב-רוק; למזוג כמוסות ערפיליות של הטריפ-הופ לתוך כוס חרסינה קלאסית. לערסל את הנפש. ללטף את העור הכמה. להביע בעיניים עצומות. בשיניים חשוקות. בקול סדוק או לוחש, או אומר, או לא יודע, כי מה הוא יודע. והגוף מסתחרר סביב עצמו. סובב לו, קורס לו, ומעמיק.
מתאים לעידן האייפון
זה יכול היה להיות הפסקול המושלם לעונה הבאה של "מחוברים". רקע הולם לנסיעה ארוכה אל תוך הלילה והשחר הבא. או למעשה אהבים מחושב ואיטי בשישי אחר הצהריים. בשבעה קטעים בלבד, שאורכם 37 דקות, אמדורסקי ממשיך את הכיוון של אפרת גוש (מארז של שישיית שירים) ואסף אבידן (שמונה בתקליט קונספט). מדויק, חסכוני, נעים לעיתים, חודרני ומענג, מתנגן וממכר, נכון לאוזניים המתוחכמות וקצרות הרוח של תחילת המאה ה-21. אוזני אייפוד ועיני דיגיטל, המירוץ גמר אותנו, והלב עודנו שבור לרסיסים.
אסף אמדורסקי - צד א'. משתתפות: רונה קינן, קרני פוסטל, תום דרום. א"א מוזיקה. הפצה: היי פידליטי. 37 דק'.
