ההופעה של The Fall היא בהגדרה משהו שונה, אחר, ווירדי, לעיתים בלתי צפוי. הגישה הנונשלנטית-בריטית של חברי הלהקה אל מול הכריזמה חסרת המעצורים של המנהיג מארק אי סמית'. וידאו הלואו-פיי לפני המופע שהראה שוב ושוב איקונות פופ כמדונה, ליידי גאגא ואלביס ועיוות אותם לחלוטין, וכמובן פצצת הפוסט-פאנק סמית', שהעיף מיקרופונים כמו נייר, מלמל במבטא כבד ומדי פעם אפילו יצא מהמועדון, מבלי שאף אחד שם לב.
רפטטיביות אייטיזית
הפתיחה ההזויה לערב, שנעשתה כאמור באמצעות ויג'יי בעריכה חיה, הייתה בתחילתה מסקרנת ואחרי עשר דקות הפכה לרפטטיביות אייטיזית מעצבנת. בעצם, היא הגדירה יפה את הלהקה (מלבד ה"מעצבנת"), שהרי מדובר בהרכב שרוב השירים שלו - אם לא כולם - מושתתים על חזרתיות וקריאות קרב חברתיות על סף הספוקן וורד.
_c.jpg "דה פול הופעה, מארק אי סמית' 1 (צילום: יעל מאירי)")
בתוך כמה דקות של נגינה עולה סמית', בחליפה מהודרת, כמו הסבא שמעולם לא היה לנו, רק מגניב יותר. ואולי קצת שיכור. הלהקה נותרת במקומה ולא זזה בהוראתו של סמית', שידוע כמבקש מחברי ההרכב שלא ש"לא יתנהגו כמו רוקסטארז". הם נשארים מרוכזים איש-איש בכליו ומנגנים באופן כמעט מושלם, על סף הרובוטי, שירים מרפרטואר של יותר משלושים שנה, אך בעיקר מהאלבום האחרון, קטעים כמו "OFYC", "Cowboy George" ועוד רבים וטובים.
ללא דיאלוג עם הקהל
חוץ מהמוזיקה עצמה אין דיאלוג עם הקהל. סמית' הוא היחיד שזז. לפעמים יורד מהבמה או הולך לדפדף בערימת דפים לא מובנת בצד, מחליף בין מיקרופונים ומתעסק עם המוניטורים של הנגנים. הוא נראה זקן מגילו האמיתי (53, למקרה ותהיתם) וזאת מפאת אורח החיים הלא-בריא שניהל במהלך הקריירה שלו. פאנק, סמים ואלכוהול הולכים ביחד כבר עשורים רבים, כמובן.
_c.jpg "דה פול הופעה, מארק אי סמית' 2 (צילום: יעל מאירי)")
_c.jpg "דה פול הופעה (צילום: יעל מאירי)")
המופע של "The Fall" הוא כה ברוטאלי ובועט, שלעיתים השירים נשמעים כמקשה אחת. מי שעמד קרוב לבמה והרגיש את הדחיפות מכל עבר והחום של הקהל הבוטה והמזיע, ניצב בפני שתי אופציות - ללכת אחורה ולראות את ההופעה כצופה מרחוק, או להיכנס אל תוך החוויה ולקבל איזה מרפק או שניים בדרך. האופציה השנייה נדמתה כעולה בהרבה על הראשונה. מי שנדחף ושדחפו אותו, הזיע וקפץ והתמסר באמת - יצא בתחושת ניצחון.
איך לאכול אותם, ומתי זה נגמר
כבר אמרנו שלהקה כמו "The Fall" חייבת לעשות הכל אחרת, אז ההרכב ירד ועלה ונזל וחזר מספר פעמים, בשבירה של מבנה ההופע המוכר והמסורתי, שבירה שהחזחקה את הקהל על קצות האצבעות. לא ניתן היה לדעת מתי ההופעה תיגמר, או תתחיל שוב, ונדמה שאפילו עובדי ההפקה היו מבולבלים.
מלבד זאת, היו גם שלבים שהקהל פשוט לא ידע איך לאכול אותם. סמית ולהקתו, שחבריה צעירים בהרבה ממנו, הם כמו קבוצת חיילים שעומדת דום, אבל יורה תוך כדי. סמית' בועט בזמן הצדעה, מקלל תוך כדי הרמת הדגל. "The Fall" הם בדיוק מה שפוסט-פאנק צריך להיות, בהגדרה המילונית, וכמה שזה כיף לצפות בהם. לקפוץ ולהרגיש כאילו אתה באנגליה של סוף שנות השבעים, צופה באנטי ממסדיות בת 53 שמראה לך שעדיין אפשר, ועוד איך.
_c.jpg "דה פול הופעה, מארק אי סמית' 3 (צילום: יעל מאירי)")