עם כל הכבוד, ויש כבוד, לנסוע עד חיפה בשביל לראות פסטיגל, אני מוכן רק בשביל צביקה פיק. בשביל כל היתר, ואני חלילה לא מזלזל, הייתי מתאפק עוד כמה ימים, שיסיימו את הסבב הראשון במרכז הקונגרסים ויעבירו את הפקלאות לגני התערוכה בתל אביב. אבל מאסטרו יש רק אחד, וכבר שנה וחצי שלא ראיתי אותו. בשנה האחרונה הסתמסנו לא מעט, אבל פנים אל פנים לא נפגשנו.
כזכור צביקה פיק עבר לפני שנה וחצי אירוע מוחי בטיסה מלונדון. בשנה הראשונה הוא לא הסכים לפגוש אף אדם שאינו משפחה, וגם אחר כך הרגשתי שלא צריך להידחף. ידעתי שכשיגיע הזמן נפגש. ולכן ההזדמנות לראות אותו עכשיו על במה, גם אם זה במסגרת הספציפית של הפסטיגל, נראתה לי כמו הזדמנות טובה. מההפקה מסרו שהוא הסכים שאבוא להגיד לו שלום בחדר הלבשה, ומיד דאגו להוסיף שזה כבוד גדול, כי בדרך כלל הוא מבקש שאף אחד לא יטריד אותו.
אז הגעתי חצי שעה מראש. נועה קירל המתוקה ישבה על הרצפה בחדרה הקטן ואמרה שככה הכי נוח לה. בחדר ליד איתי לוי ישב עם הגב לדלת והתחבא מתחת לכובע מצחייה. ובחדר האחרון באותו המסדרון, עדן בן זקן האהובה הסבירה שהיא רעבה ומחכה לאכול משהו לפני ההופעה הראשונה. 140 הופעות יהיו השנה לפסטיגל, הן התחילו בשבת האחרונה וימשכו שבועות רבים. צריך לנשום עמוק.
החדר של צביקה פיק נמצא בצד השני, מבודד משאר החדרים, והוא ה"סוויטה". בגרסת חיפה יש בו שתי כורסאות טלוויזיה כבדות, ספה ושולחן, אבל זה רק בחיפה, שם הפסטיגל חונה שבוע. בתל אביב שבה יתקיימו רוב ההופעות זה יהיה מפואר עוד יותר. צביקה מגיע עם הנהג שלו בדיוק בשלוש וחצי. הוא אולי מתקשה מעט בדיבור, אבל יודע מה הוא רוצה להגיד, והוא נשאר אותו צביקה פיק. "יופי שבאת" הוא אומר לי בחיוך, למרות שאני קולט עליו שהוא ממש שמח. אם לקפוץ למסקנות, הצד הפולני שלו, מעדיף לא להיראות בחברה בגרסה הנוכחית שלו, שעדין אינה "מושלמת", אבל הצד השני, החברותי, דווקא מתגעגע לחברת אנשים. ובוודאי למחיאות הכפיים ולאהבת הקהל, הדלק שעליו הוא חי כל חייו. אני מנסה לא להקשות עליו ומבטיח שאבוא להגיד שלום גם אחרי המופע. "תבוא, יהיה אוכל. אתה בטח רעב, לא?"
ליגת העל
השנים האחרונות הן שנים טובות מאוד לפסטיגל. המכונה המשומנת הזאת שדוהרת מעל כולם מידי חנוכה, כבר עשרות שנים, מסתנכרת בקלות עם הטרנדים הנוכחים במוזיקה הישראלית. הפופ העכשווי ממילא פונה לקהל מאוד צעיר, והדור החדש של הים תיכוני גם הוא קליל מאוד. חברו אותם ביחד ויש לכם נבחרת שיכולה להביא מופע מתוק, והכי עדכני שאפשר. עדן בן זקן, איתי לוי, נועה קירל ומרגי, ארבעת כוכבי השנה הנוכחית, הם המרכז של הפסטיגל השנה, וסביבם לחיזוק בתפקידי משנה אליאנה תדהר (שהיא בעצם מלכת הפסטיגל), טלי אורן, כוכבי רשת כמו אנה זק וקווין רובין ועוד רבים וטובים.
הסיפור הפעם, כפי שמכירים אותו היטב כל הילדים שראו את הסרט המקדים שרץ חצי שנה בהוט, הוא על משחק אפליקציה מוזיקה כיפי וחינמי שבו משתתפים הגיבורים, ואנשים רעים שרוצים לקלקל אותו ולעשות ממנו כסף. כמו תמיד הסיפור מנסה להביא ערכים חינוכים, הפעם זה דווקא זורם ולא נראה מודבק. דניאל עמית, שחקן/זמר בן 21 שהוא על הרצף האוטיסטי, זוכה למחיאות כפיים על עצם היותו (איתי לוי מסביר את זה לקהל). הסיפור עצמו כמובן פשוט, והוא שלד שעליו מודבקים לפי הצורך שיריו של צביקה פיק ולהיטי ארבעת הכוכבים. חוץ משיר הפסטיגל השנתי, יוצא שכל השירים במופע הם מליגת העל.
השירים כולם בפלייבק, והגרסאות קצרות, לא יותר משתי דקות לשיר, אבל לא בטוח שזה לא עושה רק יותר שמח. בעידן הזה שבו גם במסיבות וחתונות התקליטנים מנגנים גרסאות מקוצרות, ולילדים במילא אין סבלנות, הקצב המהיר דווקא עוזר לזה שהעסק לא ירגיש מסורבל. אליאנה כרגיל היא הטובה, טלי אורן היא הרעה, גפן ברקאי ושירה לוי מאוהבים, קווין רובין עושה צחוקים וכך גם אוראל צברי. אבל את עיקר הפוקוס לוקחים כוכבי המופע.
כל אחד מהם מביא איתו כריזמה נעימה ומעט שונה. נועה קירל מצליחה להיות גם אישה וגם נערה. היא בדיוק במינון הנכון. כוכבת פופ אמיתית. מרגי הוא רקדן די מדהים. ודי חבל שהשוק הישראלי לא באמת בנוי (עדיין) למופעי פופ למבוגרים, ומה שעושים ג'ניפר לופז וג'סטין ביבר מול עשרות אלפים בפארק, צריכים קירל ומרגי לעשות במופע שכביכול נועד לילדים ולכל המשפחה. לפחות הם נהנים מאוד ובאמת משמחים את הקהל.
עדן בן זקן היא כבר ליגה אחרת, היא באמת נהייתה מלכה, והיא מרימה את האולם בקלילות. ואיתי לוי חמוד מאוד, לא בטוח שהוא מרגיש בנוח עם ההעמדות והשואו הגדול, אבל הוא יתרגל מהר מאוד. בקטעים הכאילו רציינים יותר, כשארבעתם צריכים לשחק, הם מפתיעים לטובה. במיוחד עדן שמשחקת בטבעיות כאילו זה משהו שהיא עושה כבר שנים.
חיוך של מאסטרו
בהפסקה שוב ירדתי אל המאסטרו. שום דבר לא השתנה בחדרו חוץ משני בורקסים שהגיעו לבקר. צביקה לא מפחד מכמות ההופעות, הוא גם לא נבהל מכלום. הוא עושה כל בוקר במשך כמה שעות עבודה כדי לשפר את מצבו הפיזי וזה ניכר שהוא התקדם מאוד מאוד. "טוב, אתה איש אמביציוזי" אני אומר לו, והוא מספר איך הבין כבר בשלב מוקדם, שהוא לא יעצור עד שלא יחזור לעצמו במאה אחוז. זה דבר מעורר הערכה, ללא ספק.
"תראה אותי על הבמה" הוא אומר, וגם "תגיד לי איך היה", למרות שמהחיוך שלו ברור לי שהוא לגמרי בטוח בעצמו. ובאמת בשיא החלק השני הוא נכנס לבמה כשהוא ישוב מול הפסנתר למחרוזת. הוא פוצח ב"לפעמים חלומות מתגשמים", ולמרות שזה פלייבק, זה מרגש לראות אותו שוב. מנגן על הפסנתר ושר במלוא גרון. הקהל מקבל אותו באהבה גדולה וכולם קמים לכבודו. הילדים אולי לא מכירים ממש את השירים, אבל ההורים כולם יודעים כל מילה בעל פה.
הוא והקאסט שרים מחרוזת משיריו כולל "מוזיקה", "מרי לו", "דם חם", "אני לא יכולה בלעדיך" ו"לגור איתו". בין השירים הוא מידי פעם אומר משפט כמו "אתם קהל נהדר" או "תרקדו, למה לא". ואחרי עשר דקות, הוא והפסנתר נעלמים שוב אל מאחורי הקלעים. הוא משאיר את הבמה למחרוזת סיום שבה כל אחד מארבעת הכוכבים שר את להיטו העכשווי הגדול או המתאים ביותר: "פאוץ'", "הזוג הזה", "מסיבה בחיפה" ו"תרקדו" כי אין פזמון. צודקת עדן.
אחרי ההופעה צביקה פיק מאוד רעב. הוא יושב לאחד משולחנות האוכל של הצוות, כמו כולם, והנהג שלו מעמיס לו מנה יפה. לא מזיז לו שיש עוד הופעה בעוד שעה. הוא מבסוט. אני מקניט אותו על כך שהוא מכור למחיאות כפיים, והוא עונה "אני לא צריך לענות", אבל החיוך הממזרי שלו מסגיר אותו מיד. האמת שמאוד התרגשתי לראות אותו. גם על הבמה וגם מאחורי הקלעים. האיש הזה הוא באמת מאסטרו.
הערצתי אותו עוד בחדרה, בגיל 13, כשהוא הוציא את אלבומו הראשון. אחר כך כעיתונאי צעיר פגשתי אותו המון פעמים, גם בתקופות שהוא היה פחות בשיא, ואז זכיתי לעבוד איתו הרבה שנים ב"כוכב נולד". למדתי לאהוב אותו כמו שהוא, עם כל המורכבות שלו. ובעיקר להעריך את הכשרון הגדול שהוא. אם גם אתם רוצים לראות אותו שוב, הפסטיגל הוא הזדמנות מצוינת. הבמה המרובעת (360 מעלות) קרובה מאוד לקהל, וכשהוא מגיע לצד שלך, אתה יכול כמעט לגעת בו. וגם בעדן, נועה, מרגי ואיתי. אמאאא!