הכל זה עניין של טיימינג. לפני 20 שנה היו "נערות ריינס" מופיעים ברוקסן מול אלף איש, מוחתמים עד מהרה בחברת התקליטים הד ארצי ומתארחים אצל שרון קנטור, שיר וגם קליפ, בערוץ 2 הניסיוני. זה היה תור הזהב של הרוק הישראלי, גן העדן של הגיטרות החשמליות והתופים המהדהדים. הכל היה אפשרי, גם מה שלא.
אבל עכשיו 2012. מזה 17 שנה הז'אנר הנ"ל מחובר למכונת ההנשמה בחדר מבודד בקצהו הרחוק של ההוספיס, איש כמעט לא מבקר או מתעניין, ועתידו נראה בערך כמו ההווה: מעורפל, מדכדך, חבוט ומייאש למדי. הרוק הישראלי זקוק נואשות ללהקה עם להיטים, לשרשרת שירים מזדמזמים, קליטים ושווים לכל נפש, לכוכבים צעירים וכריזמטיים, בעלי מראה מצודד ואמירה נוקבת, שיחזירו את האמון ויגרפו קהל מעריצים, ובעיקר מעריצות. או שנישאר עם דודו אהרון.
מזכירים את פורטיס המוקדם, את דני דותן והקליק
"נערות ריינס", הרכב חד ואפקטיבי, יכול, אולי, להיכנס למשבצת שנותרה ריקה מאז שתיסלם התפרקה ובנזין הפכה לשלישיה ולזמר יווני. הנחישות, הנחרצות, הקדחתנות, הביצועים הגבריים, עתירי האנרגיה, מזכירים את פורטיס המוקדם, אור כשדים, היחידה לטיפול נמרץ, ז'אן קונפליקט, ובטח את דני דותן והקליק. וגם את הג'אם, האנדרטונס, הקלאש והרודס, שמתחממים מאחורי הקלעים רק כדי לירות במערכה הבאה.
זה מתחיל הכי מהר שאפשר ולאט לאט מגביר את הקצב. פאנק זריז מעורב עד צוואר בניו-ווייב תקיף ורוקנרול פיפטיז רזה נוגס בעקביו של מטאל מכווץ גבינים. קול עשיר בפאתוס משקיף על הכול באירוניה. שורות קצובות הולמות באוויר. והגיטרה מנסרת את הלילה.
תנו לרעש לשרוף לכם את האוזניים
הדיסק השני של נערות ריינס עוסק, איך לא, בחיי העיר הגדולה. אהבה. אכזבה. תהיות. בעיות. התבוננות מפוכחת, אם כי רגשנית, בחיי מתכת אפרוריים. תיאור מצולק של יחסים במובנם המיידי, החשוף, הכואב והמשוחרר. הלב שנמחץ תחת משא הזמן והרגליים שרצות לעבר הלא נודע.
מה אפשר לצפות מאלבום שמתחיל בהצהרה "גם אני רוצה לעמוד מתחת לחופה" אם לא שיסתיים בתחינה "בכל אופן, בואי נשמור על החברים". "עוד פעם עם רגש" ("יום אחד גם את תמכרי את אמא שלך") מזרז את הנשימה. ו"הילוך איטי" ("אני רץ בקלי קלות, אל תוך שגעון גדלות") צריך להיות להיט גדול במצעדים, לו היו כאן מצעדים. תגבירו את הווליום, תעצמו את העיניים ותנו לרעש לשרוף לכם את האוזניים.
מהפכה שמחכה ללהיט
שלושים ושבע דקות מהודקות וענייניות, שירים של שתיים וחצי, שלוש וחצי דקות, נמשך הדייט המוצלח עם נערות ריינס. ביד בוטחת על הגיטרה (רועי פרייליך שגם שר), עם האצבעות שמחלצות תגובה פבלובית מהבס (גיא גולדשטיין) והזרועות השריריות שחובטות בתופים ללא רחם (ניר וטשטיין), הם ממצבים את עצמם בחזית המאבק, בראש ההפגנה.
לפני 20 שנה הובילה שלישייה אחרת, מסיאטל, את מהפכת הגראנג' בארה"ב. האם נערות ריינס ישנו את פניה של המוזיקה הישראלית? האם ריינס יישאר הרחוב המקביל של דיזנגוף או יחתוך מפרישמן לעבר הים? זה יקרה רק כאשר יידעו לכתוב את הלהיט הנכון. את השורות שיהפכו תיכף לקאלט. את המנגינה שלא תרפה מהאוזן. משהו שיהיה נגיש לפלייליסט של גלגל"צ ובה בעת בעל ארומה מתוחכמת של 88 אפ.אם. ועד אז, מעניין לבחון האם התרגום לבמה יצליח להגדיל את כמות הצופים ולהעלות את רמת המודעות לכדי אירוע משמעותי וטרנד מתגבר. קודם ניקח את הבארבי. ואז נכבוש את "7 לילות".
נערות ריינס - "נשמור על החברים". 37 דק'. הפצה: התו השמיני.
