"מנגינה" של מוניקה סקס הוא אלבום רוק מצוין, ומבלי להשוות אותו לקודמים שלהם (למרות שלטעמי הוא שני רק ל"פצעים ונשיקות") הוא אלבום שעושה את המהלך החשוב ומחזיר את הלהקה המוכשרת והחכמה הזו למרכז המפה של הרוק המקומי. אם שמים לרגע בצד את הדג נחש, שהם יותר טקסט רוקיסטי, יהלי סובול, פיטר רוט ושחר אבן צור הם שוב, כיחידה אחת, להקת הרוק הטובה והנכונה בארץ, כזו שלא מתביישת ליצור רוק שמתאים לאוזניים של בני 12 ובני 50, כזו שלא מפריע לה להיחשב "מיינסטרים" - אלא ההפך - מדובר עבורה במחמאה.
גם ב"מנגינה" מוניקה סקס היא בראש ובראשונה הלהקה של יהלי סובול ככותב ומלחין עיקרי. פיטר רוט ושחר אבן צור כבר הוכיחו את כישרונם האישי באלבומי סולו ולא מעט הפקות חיצוניות, אבל כשהשלישייה הזו ניגשת להקליט אלבום חדש שלהם כלהקה - ברור לכולם שסובול הוא הכוח היצירתי המוביל, בין היתר כיוון שמדובר באמת באחד מכותבי השירים הטובים שצמחו כאן, שיצר ב"מנגינה" את אחד מאוספי השירים הטובים בקריירה שלו (מצטיינים מעל כולם הפעם: "להפסיד לניו יורק", "מנגינה", "הסתברות", "השמלה ממדריד" ו"גשר").
הימור נכון על עופר מאירי
ההירארכיה הזו מאפשרת לשלושתם לעבוד יחד, כשבאופן מסורתי שחר אבן צור תורם את חלקו - באלבום הזה ב"רמקולים" ההמנוני ו"אתה ללא" האלקטרואידי שמארח את קרני פוסטל, ובפעם הזו מצטרף גם פיטר רוט ב"ילד מפתח" - שיר אופייני ברכותו ונעימותו, שמספר על ילדותו בחולון, ה"כמה יוסי" שלו, אם תרצו. אבל שניהם, רוט ואבן צור, משלימים את סובול קודם כל כמוזיקאים, נגנים, יוצרים, ושניהם, כל אחד בתחומו, נותנים באלבום הזה את המיטב שלהם.
אחרי הבלגן בהקלטות של אלבומם הקודם "חיות מחמד", שהוביל להכנסתו של יזהר אשדות להפקה כדי ש"יציל את המצב", הפעם החליטו במוניקה סקס להמר (מבחינתם) על עופר מאירי ("מטרופולין", "עד הקצה") כמפיק מוזיקלי. ההימור הצליח. מאירי הוציא מהשלישייה סובול-רוט-אבן צור הרבה יותר ממה שמישהו חשב שעוד יהיה אפשר להוציא מהחיבור ביניהם. הוא "הרשה" להם מצד אחד להתבטא כמו שהם רוצים, ומצד שני יצר איתם צליל מאוד ברור, בהיר, אלגנטי, יחסית "נקי", מסגרת שבתוכה מגיע הכישרון שלהם לידי ביטוי.
התוצאה היא אלבום שנשמע מעולה, מגוון, לא מפחד מהשפעות דאנסיות (שיר הנושא "מנגינה", "אתה ללא", "הכל במקום"), לא חושש מעדינות ("הסתברות", "מישהו אחר"), מחליף קצבים ומעביר הילוכים ("לפני השינה", "להפסיד לניו יורק", "השמלה ממדריד", "מנגינה") וכמובן נהנה לכסח בשירה, בגיטרות בריאות ותופים חזקים ("גשר", "לפני השינה", "בלי בלמים"). בשירים הדאנס-רוקיים מוניקה סקס לא מתביישים להיות מושפעים מקולגות כמו אסף אמדורסקי בשיר כמו "רכבת לצפון", מסחרוף של ימי "נגיעות", אפילו אולי מאברהם טל ב"מחוזקים לעולם". סבבה.
חדוות היצירה בוקעת מהרמקולים
כי "מנגינה" הוא אלבום שכיף להאזין לו, חדוות היצירה בוקעת מהרמקולים שלו. העגמומיות וכבדות הראש והמתחים הפנימיים שאפיינו את ימי "יחסים פתוחים" ו"חיות מחמד" פינו את מקומם לתנופה יצירתית מענגת. אתה כמעט רואה בעיניים איך שחר, יהלי ופיטר נהנים לנגן שוב יחד באולפן, איך כל אחד מהם יודע לתרום את חלקו ולהעריך את השניים האחרים. זה מעיד על התבגרות, על השלמה, על קבלה של עצמם, על שקט נפשי שאפשר להם לשייף את האיכויות הרבות שלהם כמוזיקאים.
בשנה שבה ברי סחרוף ואהוד בנאי מוציאים אלבומים חדשים מסוכן יהיה לומר שמדובר ב"אלבום הרוק של השנה", אבל בכל הנוגע למצב הלהקות בארץ - מוניקה סקס של "מנגינה" היא שוב מקום ראשון.