זה לא סוד שסטיבן ווילסון, סולנה של "פורקיופיין טרי" הבריטיים ומפיק מוזיקלי של אינספור הרכבים ואלבומים, התגורר בתל אביב כמה שנים טובות. על כן בפתיחת ההופעה של להקתו, הצופים הנרגשים זוכים למנת עברית גדושה במיוחד. אפילו את ידיעתו הדלה בעברית ווילסון מסביר באותה השפה ורק לאחר מכן עובר לשפת אימו: "עברית שלי לא טובה". בשורה הראשונה כבר ישנן כמה עיניים נוצצות.
שילוב ייחודי בין האטיטיוד הבריטי הבועט לבין רגש סוחף בכתיבה
הפעם הקודמת שבה הופיעו "פורקיופיין" בארץ הייתה בשנת 2000, כחימום לקיי'ז צ'ויס (שהיו לא מזמן בבארבי ומתכננים לחזור שוב בספטמבר הקרוב). באותה שנה יצא אחד האלבומים המדוברים שלהם עד היום - "Lightbulb Sun". השילוב הייחודי של מנהיגי ז'אנר הרוק הפרוגרסיבי בין האטיטיוד הבריטי הבועט לבין רגש סוחף בכתיבת השירים גרם לאלבום להמריא ולקהל לרוץ להופעות.
בשנת 2010 העניינים מעט שונים. עד כה הוציאה הלהקה כ-10 אלבומי אולפן, עובדה שמקשה מאוד על בחירת שירים למופע שיספק כמה שיותר ממעריציהם המושבעים. לכן מחלקת הלהקה את ההופעה לשניים. מהחלק הראשון בולטים בבירור שני השירים שחתמו אותו - "Dark Matter" ו-"Blackest Eyes". בשניהם נרשמת התעוררות בקרב הנגנים, שנראו מעט זחוחים ולעיתים אף משועממים מהמתרחש.
משהו פה לא עובד, לא מתקתק, לא עובר מספיק
לפני כן, במשך השעה הראשונה של ההופעה, ועד לשני השירים המדוברים, עלו תהיות והורמו גבות בהקשר לביצועים. התחושה היתה שמשהו פה לא עובד, לא מתקתק, לא עובר מספיק. אולי היו אלה הדקות הארוכות בהן ניתנה תשומת לב רבה (מדי) לוידאו-ארט שהוקרן מאחורי ההרכב ופחות למתבצע על הבמה ואולי מחסור משווע בשירים ישנים, להיטים ותיקים. העסק החל מתמוסס כשהלהקה יוצאת להפסקה של עשר דקות מנוחה, חוזרת מעט יותר אנרגטית ומפצה על הנמנום.
"Time Flies", סינגל מוצלח מ"The Incident", האלבום האחרון של "פורקיופיין", מרטיט ומרעיש ברחבי חלל האולם הקריר, אך ברגעים רבים של שקט עולים מספר סימני שאלה נוספים: למה אין יותר שירים מאלבומים ישנים וטובים, כמו שהובטח כמה פעמים בעבר? למה הופעה של שעתיים וחצי בעלת קטעים רבים הידועים כ"ממלאי תקליטים" ("פילרים") ומעט להיטים? איפה הבעיטות הבריטיות האהובות והאובר-רגישות שלמדנו להטמיע עמוק בלב ובאוזניים?
כמעט חצי מההופעה נוגנה הישר מהאלבום הנוכחי
"פורקיופיין טרי" נותנים תשומת לב יתרה לאלבום הנוכחי במופע, דבר שנראה עוד יותר מוזר בהתחשב באורכה. בחישוב מהיר, כמעט חצי מההופעה נוגנה הישר מהאלבום הנוכחי, שיצא ב-2009. קצת מאכזב, הרי חיכינו 10 שנים לביצועים סוחפים מעשרה אלבומים. מתמטיקה פשוטה מראה שכנראה הלהקה חשבה אחרת, וחבל. לאן נעלמו קטעים מאלבומים חשובים כמו "Sky Moves Sideways" או "lightbulb sun"?
הבחירות בהופעה הזו היו הזויות, במיוחד כאשר נבחרו שירים רבים ושקטים יחסית. נכון, זהו גם צד מוכר בהרכב ונותן מקום לווקאליות הנעימה של ווילסון, אך מצד שני בלט בחסרונו הרעש, דבר שכמעט ולא קיים באלבום האחרון. נראה כי דווקא בו, לאחר הכסאח בקודמיו, "פורקיופיין" התרככו מעט וכך זה גם נראה על הבמה.
סוף כל סוף הרגשה נינוחה, נעימה, תחושה של נחת
מול השירים הרבים מ"The Incident", אלבומה הנוכחי של הלהקה, רגע השיא היה ללא ספק "Trains", שיר מתוך "In Absentia" ואחד האהובים ביותר על חובבי "פורקיופיין". ווילסון מתחיל באקוסטית ומטפס הרחק עם שאר חברי הלהקה. לייזרים מתפזרים ברחבי ביתן 1 בגני התערוכה וישנה סוף כל סוף הרגשה נינוחה, נעימה, תחושה של נחת.
הגעגועים לגיטרות הצועקות ולמיתרי קול ניחרים מתמלאים. זה מרגיש כמעט כמו חבר שטס לכמה שנים ועכשיו הוא חזר והחליט להרים הופעה לכל אלה שהתגעגעו אליו. אז תודו שהתגעגעתם ותקוו שהוא יישאר, רק שיעשה בחירות קצת יותר נבונות בפעם הבאה שהוא מחליט להופיע.
