דן תורן הוא אחד המוזיקאים הישראלים שהכי כיף לאהוב, ולא רק כשהוא מבריק ומשוכלל, אלא גם כשהוא בינוני, לא מפוקס, לא בכושר. כי תורן לא נגמר לעולם, לא מוותר, לא סופר, לא מפסיק להסתער, לא רואה ממטר. גם אם הוא נעלם לשנה או שנתיים, אתה יודע שמתישהו הוא יחזור, יצוץ, יקליט, יופיע. כמו הבר השכונתי שלך, כמו האקסית המיתולוגית שתמיד תפתח את הדלת, הוא תמיד יהיה שם בשבילך, דן תורן הוא משפחה. משפחה של רוק.
תורן הוא מעין קווין בייקון של הרוק המקומי. כל כך הרבה שיתופי פעולה עם אמנים אחרים הפכו אותו לשם שניתן להגיע אליו תוך שלושה צעדים כמעט מכל דמות רוקיסטית אחרת, באותו משחק מפורסם. שיתופי הפעולה האלה הזינו את הקריירה של תורן לאורך השנים, רעננו אותה, גיוונו אותה, היטיבו עמה. הוא טוב כשהוא עובד בחבורה.
שיתופי הפעולה הזינו את הקריירה שלו, רעננו אותה
הוא כתב פופ לשרון ליפשיץ ורמי קליינשטיין, שיחק ברוק ודאנס עם דנה ברגר ויובל מסנר בבלגן, נתן ראפ ב"שונרא", קרע את הנשמה האקוסטית ב"חופשה בעליי", היה בלוזר ושאנסונר ורוקר ופאנקיסט, עשה חיים משוגעים של רוקנ'רול עם מאור כהן ופיטר רוט ב"זבובים", יצר אלטרנטיב עם ברי סחרוף, ריגש בגדול עם יהודית רביץ, כיסח בפאנק עם יוסלס איידי, הבריח מכס עם זאב ז'בוטינסקי, עף עם סופרמן והרשימה עוד ארוכה.
לפיכך, המופע החגיגי לכבוד יום הולדתו ה-50 של תורן שנערך אמש במועדון הבארבי, במסגרת פסטיבל תל אביב השני למוזיקה, שיקף נאמנה אם לא את כל הקריירה הארוכה והמרתקת שלו כזמר, יוצר וכאמור משת"פ בכיר, אז לפחות את האופי של האמן שעומד במרכזה.
מעדיף להיות פיראט
והאופי של תורן הוא של נווד מוזיקלי, שעובר בין תחנות, תמיד מחפש את הדבר הבא, מלקט שירים וחברים, נהנה מהדרך, שם (רוב הזמן) זין על הכסף ולא שוכח לא לקחת את עצמו ברצינות יותר מדי. במקום לחפש איפה אפשר להביא את המכה הוא יעדיף לתקוע בדיחה טובה. הנשמה שלו רוקיסטית, חופשייה, לא כבולה לתיבת האוצרות, הוא מעדיף להיות פיראט, אפילו שטום עין, פיטר פן, לעוף עם אבקת כישרון וקומץ מחשבות טובות. אולי זה מה שהשאיר אותו צעיר כל כך בנפש, מרדני, בורח מטקסיות, מכתרים, מכיבודים.
לכן להיכנס אמש לבארבי ולראות אותו מפוצץ באלף איש - מילא את הלב. כי לתורן מגיע. על כל השנים והתקליטים והשירים הנהדרים. "יש לו את הכבוד שלו", אמר לי מישהו פעם. ואת הכבוד הזה הוא קיבל אמש שוב מהקהל, מהאורחים, מהמשפחה, מעצמו.
תורן הוא לא רק כותב של כותבים ויוצר של יוצרים. הוא מעל לכל איש של אנשים. יש לו יכולת מדהימה לאסוף סביבו שוב ושוב אמנים אחרים שיבואו לנגן ולשיר איתו לעשות כבוד (מי עוד יכול לגרום לברי סחרוף ללוות אותו כגיטריסט ופסנתרן בלבד בשני שירים?), ממש כפי שקרה לפני עשור במופע ובתקליט "עוד סיבוב".
יהלי סובול היה שם עם "אחרי שהקיץ ייגמר" ו"בבית שלנו" ("אישה במיטה הפוכה") - שיר חדש מהאלבום שבדרך שנשמע רוקנ'רול מגניב כמו פעם. אפרת גוש היתה חתולית ב"גידי" ופחות מוצלחת ב"בך לא נוגע". נועה וקס ויאיר גת האטו קצב ב"מבריח מכס" ו"ספינה" החדש שלא הבריק. דודי לוי נכנס לנעלי חמי רודנר ב"אימפריות נופלות לאט" והיה בסדר. ליאת תורן, האישה שאיתו, הצטרפה ל"הולך לאט" - גימיק שצלח בחלקו. עמיר לב התאים כמו כפפה ליד ל"שוב השקר הזה" והיה קצר ונהדר.
כמו שאריות מאחד התקליטים האחרונים של אריק איינשטיין
מאור כהן וברי סחרוף עלו והתקרה רעדה. אבל "החופש לא חוזר", השיר החדש ששרו עם תורן (סחרוף רק בגיטרה), נשמע כמו שאריות מאחד התקליטים האחרונים של אריק איינשטיין, משהו זקן ונוסטלגי על גבול המסטיק. הרבה כוח אש על שיר בינוני. הבלוז של "אם את הולכת", עם סחרוף על הפסנתר החשמלי, היה כמובן מצוין (שיקו "סלייד" פלדמן נתן אחלה סולואים). אבל אז הגיע עוד שיר חדש, "בגינה הציבורית" ("הזיקנה והינקות נפגשות על הספסל... הזמן עמד מלכת בגינה הציבורית... יש לו גולם במעגל וגם אני בפנים") הפעם רק עם סחרוף, ושוב זה נשמע כמו הרבה עוצמה על שיר לא מספיק טוב. סחרוף סיים את חלקו עם "השומר של הגן" וכשתורן ירד מהבמה המשיכה להדהד אחריו הקריאה "מי יידע לב אדם?".
ההדרן הראשון היה "בובה מדברת אנגלית" עם טלי רובינשטיין, השיר הכי עצוב ומרגש של תורן אי פעם. "הזבובים" עלו בהרכב חלקי - פיטר רוט, מאור כהן ויובל שפריר (ללא אורי תכלת, יובל קיינר וג'נגו) לבלוז ספוג הסמים והאלכוהול של "זרזירים". אחריו הם נתנו את "That's Not Carrol", ה-"Song 2" של הרוק הישראלי. תומר יוסף קיבל משום מה את "לבן על לבן" (באיזו זכות?!), שנשמע כמו גרסה מקומית ל"Whiter Shade Of Pale". היה הרבה יותר מתאים שיוסף ייתן לתורן קרב ראש בראש של "ידיעות מניקרגואה" למשל, וישאיר את "לבן על לבן" לסולו של דן, רק עם גיטרה. הלבד עם הגיטרה הגיע בסוף בסוף. תורן רצה לשיר את השיר החדש "אל תצטער", אבל מישהו בקהל צעק לו "יחסי הציבור של המוות", והלכנו לישון עם התחושה שהחיים הם כמה רגעים, והמוות ארוך ונעים.
השירים החדשים לא מספיק טובים
בערב הזה תורן יצא כהרגלו האביר הגולה של הרוק המקומי, ששב לערב אחד לארצו להתאחד עם חבריו לשולחן העגול. אביר סופרמני עם גיטרה ביד שמאל ששוב מנצח איתה, אולי בפעם האחרונה. כי מצד שני, הערב הזה שיקף את הקריירה של תורן גם בצדדים אחרים. בתחושה התמידית של רישול, חוסר הקפדה, לעיתים חוסר דיוק. תחושה של על הדרך, של בערך, של כמעט, שנובעת מאווירת רוק סחבקית. תחושה שעוד קצת, עוד טיפה, עוד סיבוב, הוא גם היה הופך לכוכב. אבל הוא לא. וזה בסדר. הוא לא בנוי מהחומר הזה.
פרט ל"בבית שלנו" עם יהלי סובול, השירים החדשים מהאלבום הבא של דן תורן, שנחשפו אמש בבארבי לא מבשרים טובות, לצערי. עם כל אהבתי, הערכתי (ואף הערצתי) אליו זה לא נשמע מבטיח. אבל אולי צריך לתת לזה עוד סיבוב.
>> ברי סחרוף כיכב גם במופע "רישומי פחם בצבע" שהצדיע למאיר אריאל