הלילה, בהופעה של גוגול בורדלו בהאנגר 11 בנמל תל-אביב, נזכרתי בפעם האחרונה שעשיתי Crowd Surfing. מי שלא עשה את זה מימיו, לא יבין על מה אני מדבר. אחרי אותו היום - הבטחתי לעצמי שאני לא עושה את זה שוב.
הפעם האחרונה בה גלשתי על הקהל היתה בקיץ 2007. ארבע אחרי הצהריים, ביום חם במיוחד, בקיץ גשום במיוחד, בבודפשט. 80 אלף איש הטריחו עצמם לעמוד תחת השמש הקופחת בהמתנה להופעה של גוגול בורדלו.
לקרוע את הבגדים ולרקוד כאילו אין מחר
נכון, כבר גלשתי על הקהל בהופעות גדולות. אם זה מול מוטורהד בגרמניה או מול הסקורפיונז באצטדיון בלומפילד, ואפילו בהופעה של מוניקה סקס בנתניה. זה תמיד הרגיש אותו דבר. אבל באותה הופעה אימתנית בבירה ההונגרית זה הרגיש אחרת. זה הרגיש כאילו שאם לא עשית את זה - לא באמת היית שם.
וככה זה הרגיש גם אתמול בלילה בהאנגר. נכון, היה שם בערך 1/20 מהקהל שהיה בהונגריה, ויוג'ין וחבריו לא ממש הפעילו את הקהל כמו שעשו אז. אבל המוזיקה, הו, המוזיקה, שמכניסה בך אנרגיות מטורפות, שרק גורמת לך לרצות לקרוע מעצמך את הבגדים, לצעוק "ייייההההה!!!", ולרקוד כאילו אין מחר. זה היה שווה הכל.
כשחברי גוגול בורדלו עלו לבמה, לצליל תופים, כינור ואקורדיון, מיד היה ברור שזו לא תהיה הופעה רגילה, ושאני הולך לצאת משם שבור לחתיכות. כמו שצריך לצאת מהופעה אמיתית.
עם כזו מוזיקה מי צריך תוספות?
"Ultimate" ו-"Sally" פתחו את הערב. הקצב רק הלך והתגבר עד שהגענו ל-"Not A Crime", הסינגל הראשון של הלהקה שהצליח לפרוץ את מחסום ה-MTV. באותו רגע אפשר היה להרגיש כמו בקיבוץ. כולם רוקדים במעגלים, כולם עם כולם, ולפתע אתה מוצא את עצמך במעגל עם אנשים שלא פגשת מימיך ושלעולם לא תפגוש שוב. זה הקסם של מוזיקה צוענית, עם כל הרעש וההמולה, המוזיקה שהכי מקרבת לבבות, ללא צורך בסמי-עזר. הרי אם אתה כל כך שמח, לא תאהב את כל מי שסביבך?
אחרי הלהיט הגדול היתה ירידה מסוימת בקצב, תופעה שחזרה על עצמה כמה וכמה פעמים במהלך ההופעה, כשאחרי כל פסגה הגיע רגע של מנוחה. זה קרה, למשל, בפתיחה של "Tribal Connection", להיט ההופעות האדיר שלהם, שמשלב גם מקצב רגאיי עם הPאנק והג'יפסיאדה הרגילים.
תתחילו ללבוש סגול, יא צוענים
"Immigrinada" ו-"60 Revolutins", שנשמע דומה באופן מחשיד ל-"Hell" של ה-Squirrel Nutt Zippers, עזרו לקהל להתעורר ולחזור לרקוד, ומיד אחר כך להשתולל כאילו אין מחר עם "Through The Roof".
אחרי עוד פאוזה רגועה הגיע הקתרזיס. השיר האחד שבשבילו שווה לחכות מופע שלם. " Start Wearing Purple" הוא הסינגל הראשון מהאלבום הראשון של גוגול בורדלו. נכון, הוא אמנם היה הפחות מצליח מבחינה מסחרית, אבל עדיין הוא האהוב ביותר על המעריצים האמיתיים של הלהקה. "Purple" המשיך לתוך "Think Locally" והוביל לפאוזה הקצת ארוכה מדי שלפני ההדרן.
זה המקום להזכיר למי ששכח שגוגול בורדלו מורכבת מלא פחות מ-11 אנשים, שמגיעים מ-9 מדינות. רוסי, אוקראיני, רומני, אמריקני, יפני, אתיופי, סקוטי, פולני, וגם ישראלי אחד – הגיטריסט אורן קפלן, שאחראי, למי שזוכר, לסולו המדהים ב"תלוי על הצלב" של רמי פורטיס, איתו ניגן בעבר בהרכב "האחים פורטיס". קפלן נתן בערב הזה בהאנגר את המיטב שלו, והחזיק למעשה לבדו לפחות חצי מהסאונד של ההרכב. שאפו מיוחד מגיע גם לכנר של הלהקה, סרגיי ריאבטסב, שמתנהג עם הכינור הקטן שלו כאילו היה גיטרה ולא מפסיק להשתולל על הבמה.
"אל-כו-הול"
ההדרן נפתח בעוד קלאסיקה של בורדלו - "אלכוהול", אותו פתח יוג'ין בד עם גיטרה כשבהמשך מצטרפים האקורדיון והכינור. משם חזרו התופים והמחולות, קצביים ורועשים מתמיד (פרנקי ליווהרט על הסאונד פשוט קרע את האוזניים של הקהל), וכמו רוב הקהל בהופעה הזו, ובהתאמה לשיר שפתח את ההדרן, הייתי כבר שתוי מדי מכדי לזכור את שמותיהם.
גוגול בורדלו, וזה יתרון ענק מבחינתם, היא להקה שאפשר ליהנות בהופעה שלה גם אם אתה לא מכיר אף שיר ובמקרה נקלע למקום. בדיוק כמו אותה הופעה שראיתי בטעות בהונגריה לפני כמה שנים. האנרגיות והשמחה יעלו אתכם לתקרה ויגרמו לכם למחוא כפיים אפילו בלי שתרגישו שאתם עושים את זה. ומי יודע, אולי אפילו תעלו גם אתם לגלוש על הקהל.
