_c.jpg "צביקה פיק בהופעה (צילום: יואב איתיאל, מגזין המושבות)")
אם היתה לנו לאס וגאס משלנו, צביקה פיק על שלל להיטיו הנצחיים, היה מופיע בה כל ערב במופע מרהיב, בסכום דמיוני, כמו פרנק סינטרה, כמו סלין דיון, כמו אלטון ג'ון. אבל במקום לאס וגאס עם אולם נשפים ענק של מלון מיליון כוכבים, יש לנו את הרצליה פיתוח עם ה"זאפה" הקומפקטי, במה של ארבעה מטרים ועמוד באמצע שמסתיר.
ההופעה של פיק בשישי בערב נפתחת עם "מוזיקה (מעלה מעלה)", שיר שסימן את הכיוון הכללי שלה הערב. הופעה שמתחילה כאשר הקהל, כ-300 איש, שבעים מארוחת יום שישי, יושבים מול פיק ובוהים בו, בהמשך מצטרפים לשירים, אחר כך מוחאים כפיים בקצב ובסוף הערב כבר רוקדים על הרגליים כמו בדיסקוטק ברמלה בשנות ה-70'. זה קרה בזכות פיק שנתן המון מעצמו ועודד אותם לקום, ובזכות שרשרת הלהיטים בה אחד יותר גדול מהשני - "שיר הפרחה", "דיווה", "מרי לו", "אני אוהב אותך לאה", אני לא יכולה בלעדיך", "אין מדינה לאהבה", "לגור איתו", "אהבה בסוף הקיץ" ואפילו "הסבון בכה מאוד", שנשמע כמו ניסיון לחדש את היחסים עם טורקיה בקטע של ה"שורום זורום".
מרשה לעצמו חופש מוזיקלי, מפרגן לנגנים
במופע הזה פיק מרשה לעצמו חופש מוזיקלי שלא תלוי בהופעה טלוויזיונית. כך למשל "מרי לו" מבוצע בגרסתו המלאה, הארוכה, זו שנפתחת בקטע נגינה שמשלב רוק וקלאסית, "רוק מתקדם" סטייל, ואז פיק לוקח פיקוד על הפסנתר ונותן סולו מרהיב משלו עוד לפני שהלהיט המוכר מתחיל, וכשהוא מגיע מדובר בפצצת אנרגיה מטורפת, מלהיטים שלא ימותו לעולם. פיק מפרגן לחברים שאיתו על הבמה לאורך כל המופע וגם בשיר הזה – הזמרות שרות קטע ליווי בולט, הבסיסט מקבל לשיר בית, הגיטריסט מקבל סולו חשמלי (אחד מיני רבים במופע), וגם המתופף מתכבד בסולו. לקראת סוף השיר פיק משנה פאזה ומגיש לפתע את ה"מרי לו" המוכר בסגנון אחר, איטי ואישי יותר, ורגע אחרי זה שוב עף למעלה עם סיומת חזקה, בנאמבר שהוא אחד משיאי המופע, וכל זה בשיר הרביעי.
פיק, כמו כל כוכב, לא אוהב שמדברים על הגיל שלו. אבל בניגוד לזמרים אחרים שהקול שלהם דועך עם השנים, מתברר שהקול של פיק, איכשהו, השתבח. הוא כבר לא שר מהאף בקול הגבוה ההוא מפעם, אלא נשמע עמוק ומשכנע מתמיד, יותר זמר רוק, עם יותר יכולות הבעה, ועדיין עם יכולת לפתוח את השירה, להעלות ווליום, ולתת ביצוע. גם מבחינת השואו, פיק מפתיע. הוא זז, הוא רוקד, הוא מתנועע, הוא נמצא בכושר, וזה כמובן מחזק את היכולת שלו לספק מופע קצבי, חי ואנרגטי.
הצליל המגניב של שנות ה-70'
במופע הזה חוזר צביקה פיק לדבר שהוא הכי מזוהה איתו - הצליל המגניב של שנות ה-70'. שנים אמרו עליו שהוא פופניק, אבל רביעיית הנגנים שעל הבמה והעיבודים הולכים הרבה יותר לכיוון הרוקנ'רול, עם גיטרה חשמלית דומיננטית, תופים חזקים, בס שלא עושה חשבון ופסנתר שהוא הלב של המופע. עם פיק מופיעות שלוש זמרות ליווי, שמעניקות להופעה ערך מוסף. לכל אחת מהן גם יש שיר סולו. אמור עמוסי מבצעת את "יד ביד" של עפרה חזה עם קול עמוק ועוצמה נדירה בפזמון. מיכל שפירא, פרפורמרית כובשת, היא כאן בתפקיד רותי נבון, עושה את "בין האצבעות" עם המון נשמה ונותנת לפיק קונטרה טובה ב"הרקדן האוטומטי". דנה אלבו תורמת נגינה נאה בכינור בחלק מהשירים וקול גבוה ב"חלומות מתגשמים", שלוקח את השיר למקום של בלדה ישנה בליווי פסנתר בלבד.
צביקה פיק הלחין ויצר עשרות להיטים, הוא יכול למלא שלוש שעות, אבל במופע הזה הוא נותן רק את הקצפת, 14 מהכי טובים שלו, אליהם מתווספים הדואט "לא אני הוא האיש" היפהפה עם ארקדי דוכין שעולה להתארח, ועוד שני שירים מקסימים של דוכין, "היא לא דומה" ו"מי אוהב אותך יותר ממני". אולי הגיע הזמן שצביקה פיק, אחרי כל השנים, יפיק לעצמו אלבום דואטים. נדמה לי שארקדי דוכין, שסיפר לקהל איך העריץ את פיק כשהיה בן 14, הוא מועמד מוביל לשיתוף פעולה באלבום כזה.
כדאי להתחדש
רק אחרי שעה וחצי של רוקנ'רול, פופ, דיסקו, בלדות שמושפעות ממוזיקה קלאסית ובקיצור אחלה מוזיקה - מגלים שפיק השאיר בצד להיטי ענק כמו "נאסף תשרי" (ניחוש שהוא היה שר אותו אלמלא האירוח של ארקדי), "שושנת פלאים", "הלב" שהלחין למאיה בוסקילה, "אלף נשיקות", "דם חם" ו"מסיבת יום שישי", למשל. וזה עוד לפני שהזכרנו שירים חדשים מהאלבום שעומד לצאת. נראה שהוא יכול להמשיך עוד שנים עם הלהיטים הישנים, אבל כדי לקבל שוב חותמת של כוכב-על במוזיקה הישראלית, ולמרות שקשה מאוד להתעלות על הקלאסיקות של עצמך מלפני 35 -40 שנה, כדאי לפיק להתחדש מבחינת רפרטואר ההופעות. נדמה שהקהל הנאמן שלו יקבל את זה באהבה.