ממזר לא קטן העברי לידר הזה. גם מבחינה מוזיקלית וגם בתדמית המוקפדת שלו. כמו כל מוצר פופ מתוקתק, לידר מאוד מתאמץ להיות כוסית בלי מאמץ. הוא אמנם מוזיקאי מוכשר ביותר, אבל לשיר זה לא הצד החזק שלו. הוא ווקאליסט בינוני ומבצע בעל נוכחות בימתית מינורית. לידר לא שר מכל הנשמה וגם לא מהקרביים, הוא שר מהראש. הוא יודע בדיוק איך לעשות לקהל שלו נעים ואיך לגרום לו להתרגש, וזה בדיוק מה שקורה בתכנון מחושב היטב.
שומר תמיד על רמה של תחכום
המוזיקה של עברי לידר תמיד הזכירה את זו של שלמה ארצי, עם מלודיות שנעות על הקו שבין בלדות שמאלציות שקטות, לבין שירי רוק מתובלים קלות במוזיקה אלקטרונית. הפזמונים תמיד קליטים ומעט פשטניים, אבל איכשהו שומרים על רמה מסוימת של תחכום. זה לא סוד שאלבומו האחרון "בקצב אחיד בתנועות של הגוף" לא שחזר את ההצלחה של קודמיו. ההפקות הפכו עמוסות ומלוטשת מתמיד והלחנים כבר סבלו ממונוטוניות יתר. הייתה תחושה חריפה של "לעסנו כבר את המסטיק הזה פעם ויצא ממנו הטעם".
לכן, דווקא מופע אנפלאגד אינטימי של לידר ב"צוותא" היה נשמע ממש מבטיח. לשם שינוי, לקבל אותו נטו, מופשט מכל ההפקות המפונפנות והבומבסטיות שלו. אולי זה באמת היה עובד, אם אכן היה מדובר במופע אקוסטי, אך עוד לפני שהחל הערב התברר שיש הרבה יותר מדי חשמל על הבמה ומעט מדי כלים אקוסטיים. הייתם מצפים למינימום רביעיית כלי מיתר ואיזה חליל צד, אבל במקום זה עמדו שם מסך מחשב ומערכת קלידים, שמפיקים את אותם סאונדים אלקטרוניים מסונתזים בהם הוא מתמחה.
הקסילופון הוסיף המון
כשהאורות כבו על אולם "צוותא 1" המיתולוגי והמתפורר, עלה על הבמה זמר צעיר ולא מוכר בשם חמי בן-דויד, שחימם בשלושה שירים מקוריים. משהו בבוסריות שלו גרם לכל העניין להרגיש חובבני ומיותר. אחריו עלה לידר, מכונס ומאופק, ופתח את ההופעה עם "חבר", שיר חדש נשמע קצת כמו רשימת מכולת אה-לה קרן פלס. אחריו "כבשים" מהאלבום השני בעיבוד רוק-קאנטרי קליל ועליז, ושיר הנושא של האלבום האחרון "בקצב אחיד בתנועות של הגוף". עכשיו לידר כבר נראה נינוח יותר ומשם המשיך עם "בובה אחת" בעיבוד סוחף פלוס קסילופון שהוסיף המון. התאורה המרהיבה הוכיחה שגם בלי מסכי לדים ופנסי היי-טק אפשר לייצר סימפוניית אורות מרגשת.
כשלידר התרומם לראשונה, בשיר "חשוב לי", משהו באנרגיה של המופע התעורר. ההגשה היתה מוחצנת ועוצמתית, עם טאץ' תיאטרלי מובהק, שתמיד החמיא ללידר המופנם. ב"ואולי" הוא התיישב על קצה הבמה ותוך רגע קפצה בחורונת מהקהל והתיישבה לצידו. לידר המופתע דווקא אלתר בצורה חביבה, ואפילו נוצר רגע מרגש כשהוא שר לה "איפה החיים שלך?".
השיק ה'רופוס ווינריטי' תמיד הלם אותו
ב"איש יקר" הוא חזר לגרסת פסנתר מרגשת. כן, השיק ה'רופוס ווינריטי' תמיד הלם אותו. גם "תרמיל" בעיבוד קאנטרי קופצני הוכיח שכאשר הוא נותן את עצמו עד הסוף זה עובד רק לטובתו. לביצוע השיר "חורף" הוזמן לבמה עילי בוטנר, שהיה חלק מההרכב הקבוע של לידר בסיבובים קודמים, ללוות אותו בגיטרה אקוסטית.
אחר כך לידר החל לנגן עם הסלולרי שלו (כן, כן) את אחד מלהיטיו הגדולים - "זה לא אותו דבר", ופתאום הייתה תחושה של קסם מקורי אמיתי באוויר והקהל המשולהב שר איתו לכל אורכו. מסכת הלהיטים נמשכה עם "לאונרדו", בו השתלב קטע אינסטרומנטאלי ארוך ומהפנט. השיא הגיע ב"רק תבקש", "מלטף ומשקר" ו"הכוס הכחולה", כשלידר נותן בראש מכל הלב.
פותח את הלוע בתעוזה וגומר בכל הכוח
כאמור, כל קשר בין הביצועים האלה לכותרת "אנפלאגד" מקרי ביותר. קופץ ומקפיץ, בליווי אותם סאונדים אלקטרוניים מוכרים, הוא סיים עם "האנשים החדשים" בעיבוד קאנטרי מוגזם. בהמלצתו הקהל קם ורקד באווירת מערבון אמריקני עולץ במיוחד, שגרמה לתהות מתי לידר הפך לדולי פארטון מבלי שהרגשנו.
ההדרן נפתח עם הבלדה המעייפת "להבין את המים" ונחתם עם "מרי לנצח" המשובח, שהצליח לייצר רגע שיא אמיתי נוסף ולא מאולץ. הקהל קיבל בנאמבר הזה עברי לידר משוחרר לגמרי, פותח את הלוע בתעוזה וגומר בכל הכוח. בכל שיר במופע הזה היה לפחות רגע מבריק אחד, שהצליח להרטיט כמו שצריך, רק חבל שזה בא במינונים כל כך נמוכים. והשאלה היא - במקום לנסות להיראות לא מאומץ, לא הרבה יותר פשוט באמת לא להתאמץ?
