כשלהקת אוי ואבוי הבריטית הופיעה לראשונה בסצנת המוזיקה ה-88ית בארץ, איפשהו ב-2003, הם כבר זכו לאהדה השמורה לגיבורי מוזיקה מקומיים הפורצים בחו"ל. מיד אימצנו אותם אל ליבנו בחום השמור לאלה שהם "משלנו". ואכן לא בכדי, כיוון שהשם הכה יידישאי נבחר על ידי מקימי הלהקה, חבורה של יהודים טובים-לונדון.
הסינגל הראשון שנטחן לא מעט בתחנת הבוטיק הציבורית (דאז) היה "Refugee", להיט טריפ-הופי שהתחבר יפה מאוד לסאונד של בריסטול וגרורותיו (מאסיב אטאק, טריקי ופורטיסהד), שהיה מאוד פופולארי באותה תקופה. העניין הוא שאותו הסינגל לחלוטין לא שיקף את הסאונד והכיוון המוזיקלי העיקרי של הלהקה ולאלה שרצו לקנותאו להוריד ציפתה הפתעה (או אכזבה) בדמותה של להקה עם סאונד כלייזמרי-יהודי, שהיה חש בבית בפסטיבל המוזיקה השנתי הנערך בצפת.
קהל מגוון, חם ואוהד, ציפה ל"אוי ואבוי" בבארבי
כמיטב המסורת של "הוא לא כבד, הוא אחי", מסתבר שללהקה יש כאן קהל ביתי אוהד ובשבע השנים האחרונות ביקרו חבריה בארץ הקודש בתדירות של אחת לשנתיים-שלוש. כעת, חודשים מסוימים אחרי שחרור אלבומה הרביעי "Travelling the face of the globe", שממשיך את הקו הכלייזמרי-לייט. מדובר בסדרה של שלוש הופעות בארץ - אמש ומחר בבארבי התל אביבי ומחרתיים בברל'ה בלהבות חביבה.
לפחות על פי מראה הבארבי בערב הראשון, שהיה המפוצץ לעייפה בקהל אוהד, מדובר בסיבוב מקומי מוצלח במיוחד. זה לא היה הקהל הרגיל של הופעות הרוק בבארבי, אלא ריכוז די גדול של בני ארבעים-חמישים, שלפחות לגבי חלקם ניתן לומר שהיה זה ביקורם הראשון במועדון.
נגינה טובה, עם כי מעט אנמית וחסרת ברק יוצא דופן
שבעת חברי "אוי ואבוי" עלו לבמה באיחור המסורתי של שעה וזכו, כאמור, לקבלת פנים של גיבורים השבים הביתה, למרות שבספק אם רבים בקהל יוכלו לנקוב בשמותיהם. עם שלושת המייסדים - הגיטריסט ניק עמר, המתופף ג'וש ברסלאו והזמר ונגן הקלרינט סטיב לוי, ניגנו בסיסטית, חצוצרן, הכנרת אנה פובי והזמרת החדשה יחסית בריג'יט אמופה, שהצטרפה באלבום האחרון.
הנגינה לאורך כל המופע היתה טובה, עם כי מעט אנמית ונטולת ברק או כריזמה יוצאת דופן. את מרכז תשומת הלב תפסו הסולנית אמופה והכנרת פובי, שתיים שיודעות לתת שואו מלהיב. ברגעי השיא שלה הזכירה אמופה גזרה גבוהה ודקיקה של שירלי בסי וזמרות "מוטאון" לדורותיהם. פובי ליהטטה עם הכינור כמו ג'ימי הנדריקס על חשמלית, והטריפה את הגברים בקהל עם לוק סקסי-ערפדי ותנועות תואמות. אחד הגברים בשורה הראשונה, לא צעיר, גמר לרגליה הארוכות את סוללת הטלפון-מצלמה דור 3.5 שלו, תוך כדי קריאות הערצה שהזכירו מועדוני חשפנות ולמרבה הפאדיחה נקלטו ככל הנראה בשידור החי של רדיו 88 FM.
בחירת השירים הזניחה את האלבום השלישי המצויין
בחירת השירים היתה מעט מאכזבת, כיוון שהתמקדה בעיקר באלבום האחרון ובאלבום השני שהכניס את "אוי ואבוי" לתודעה המקומית, תוך התעלמות מופגנת מהאלבום השלישי (זה שנושא את שם הלהקה), שהיה המוצלח וההרפתקני ביותר.
בנוסף, צצו במהך המופע שתי "יציאות" מוזרות, שככל הנראה נועדו להתחבר בכוח לקהל המקומי. ביצוע לשיר השואה "שריפה, אחינו שריפה (פונר)" הוא לא בדיוק מרים קהל טבעי, גם לא בביתו הלאומי של העם היהודי, וגם הביצוע הרוקיסטי ל"אם ננעלו" היה פאדיחה לא קטנה. סטיב לוי, בחור קטן עם לוק חנוני, כולל שלייקס תואמים, ששיווה לו מראה של מוטל בן פייסי החזן, נתן את כולו בשיר הזה. הבעיה היא שהגרסה האשכנזי-שיקית שלו ללהיט התימני הוותיק, כולל זיופים, ייתכן וגרמה לעפרה חזה לנוע באי נוחות בקברה.
הקהל נהנה מאוד לכל אורך השעתיים
עם זאת, וגם מי שהגל המוזיקלי המזרח-אירופאי הוא לא לגמרי כוס הבורשט שלו, לא יכול היה להתעלם מההנאה הגדולה של הקהל משך השעתיים שנתנו "אוי ואבוי". שירה בציבור ומחיאות כפיים סוערות השיבו את "החברים משלנו" לשני הדרנים.
"אוי ואבוי" הם להקת טובה ומקצוענית, שעושה את העבודה באולפן אך לא ממש מצליחה להפתיע או לרגש מאוד על הבמה. למרות כל זה, הם משלנו, ובארצנו הקטנטונת הם כנראה תמיד יזכו לבית חם ואוהב.