עטור מצחו

המופע "העיקר זה המוזיקה" היה הדרך המושלמת לסגור חמישה ימים גדושים בצלילים מרגשים, שיתופי פעולה נהדרים ובעיקר הרבה פסנתר.

יוני רכטר, המלחין המופלא והאחראי על פסקול הילדות וההתבגרות של רבים, בנה ערב מוצלח במיוחד, שהורכב מהלהקה המלווה אותו עוד מפסטיבל הפסנתר בשנת 2007, מקהלה שהפציעה בקטעים עוצמתיים ומספר אורחים שהפכו את הנוסטלגיות המוזיקליות של רכטר לעכשוויות ומהנות אף יותר ממקורן.

רונה קינן נפלאה מתמיד

הראשונה שבהן, רונה קינן, הייתה בחירה נהדרת לשירים "הו איזה לילה" ו"בלעדייך", שהושר על ידה כשיר אהבה מאישה לאישה. הווקאליות של קינן מדויקת ונעימה, שילוב עדין בין צורת שירה קלאסית שרווחה בצעירותו של רכטר לבין מצלול טרי ומסקרן. הלחנים של רכטר הוציאו ממנה דברים שעוד לא נשמעו ממנה בעבר. אולי זו תחושת הכבוד ליוצר בעל תפקיד מרכזי כל כך בהוויה הישראלית או ההנאה הפשוטה שבביצוע השירים הקסומים הללו, התוצאה היא שקינן נשמעה נפלא מתמיד.

אחריה רכטר מזמין את נתנאלה הותיקה ושמח על חזרתה לארץ אחרי היעדרות ממושכת. הזמרת בעלת הקול הייחודי מבצעת את "קשה בלילה" הדרמטי כקינה כובשת. אחרי נתנאלה מתחלפת האווירה הכבדה בשיתוף פעולה קליל בין רכטר לפרקשניסט שלו - ג'וקה פרפניאן, והם מבצעים יחדיו את "המסע הגדול" בקריצה לטינית והיתולית.

הקהל נשאר על קצות האצבעות

ניכר כי הושקעה בהכנות לערב הזה עבודה מדויקת ורצינית. להקתו של רכטר, רביעיית כלי המיתר הקסומה ויתר המשתתפים עולים ויורדים מהבמה בקצב מסחרר, אך מסודר להפליא. יש הקפדה גדולה שהקהל יישאר על קצות אצבעותיו ויתהה מה עומד לקרות עכשיו, לעיתים אפילו בצורה מעט מוגזמת.

שיא ראשון בערב נרשם לזכותו של אלי דג'יברי אשר מפליא ביכולות הנשפנות שלו (ופחות ביכולות הווקאליות) ויוצר דקות ארוכות של תענוג סקסופוני. האצבעות שלו רצות כל כך מהר על המנענעים עד שנעלמות מהעין. הוא מתואם בצורה מושלמת עם הפסנתר של רכטר, כשבין שניהם נוצר חיבור בלוזי חם בשיר "כבו את האורות".

השיא: שבן ורכטר במש-אפ "כולם אומרים ששוב היא כאן"

אבל השיא הגדול מגיע כשלרכטר נוסף פסנתרן נוסף, שלומי שבן כמובן. האינטראקציה בין השניים היא כמו חשמל. "שיר אהבה סטנדרטי" מעולם לא נשמע כל כך טוב. אמנם כל פסנתר נמצא בקצה אחר של הבמה, אבל ההרגשה היא כאילו הם מנגנים במרחק סנטימטרים ספורים אחד מהשני. הדינאמיקה בין הכריזמה המטורפת של שבן לבין הצניעות והרוגע של רכטר יוצרת שילוב מנצח. "שיר הקוראסון" המשעשע (שעל מילותיו אחראי חנוך לוין) תולה על שבן אקורדיון ומעמיד אותו מול מיקרופון וקהל מהופנט.

ואז מגיע חיבור יוצא דופן בין שיר של שבן לשיר של רכטר. "כולם אומרים ששוב היא כאן", הם קראו לקטע, שמחבר בין "כולם אומרים" של שבן ל"שוב היא כאן" של רכטר. זה דו שיח ודו קרב מלאים בהיתוליות, תזזיתיות ובעיקר יצירה חדשה לחלוטין, שמוצירה בקהל פיות פעורים בתדהמה.

אז מה אפשר לעשות אחרי ששלומי שבן הדהים את כל יושבי בית ליסין? קודם כל נרגעים מעט עם להקת הבית של רכטר, ואז מוציאים את התותחים הכבדים. ומה יותר גדול מיהודית רביץ הנפלאה כשהיא מבצעת את "עטור מצחך" האלמותי בצורה מושלמת. רביץ ממשיכה לשיר נוסף ואז חוזרת נתנאלה והן משלבות כוחות ב"ערב עירוני", כשהרוך של רביץ והחספוס של נתנאלה משתלבים בהיברידיות ולרגע הן נשמעות כמו קול משולב של זמרת אחת דמיונית, וזה מקסים.

קוורטט-על בהדרן

בהדרן עולים קינן, שבן ורביץ לבצע יחד עם רכטר את "צער לך". קוורטט-על של יוצרים-מבצעים גאונים על במה אחת, תענוג לאוזניים ולעיניים. לרגע נדמה כי המופע תם, כל הנגנים עולים ומשתחווים והאורות באולם נדלקים, אך באותה מהירות כבים בשנית ומגיע הרגע שמחבר את כל מה שחסר במהלך כל השעתיים האחרונות: מחרוזת מתוקה של שירים מתוך הכבש השישה-עשר, המזוהה כל כך עם רכטר, מבוצעת בצורה נעימה.

מחיאות הכפיים מחרישות אוזניים. שעתיים וקצת של מופע מתוקתק, קסום ומלא בשיאים מפתיעים, הזכיר לכל הנוכחים עד כמה יוני רכטר הוא יוצר חשוב בתרבות הישראלית, שיצר לא מעט קלאסיקות שנגעו בדורות שונים בעשורים שונים. חלק מאותן קלאסיקות בוצעו הערב בצורה יוצאת מן הכלל, מעוררת הערכה, על ידי כמה מהמוזיקאים הנהדרים ביותר שיש למקום הזה להציע, והכל בהצדעה, מתוך אהבה וכבוד ליוני רכטר. עכשיו באמת, מי צריך יותר מזה.

* ערב מחווה ליוני רכטר במסגרת פסטיבל הפסנתר, 21.11.10 תאטרון בית לסין

>> גם שמוליק קראוס זכה לערב מחווה בפסטיבל הפסנתר

• איתי פרל
• אלי דג'יברי
• בית לסין
• יהודית רביץ
• יוני רכטר
• מופע מחווה
• נתנאלה
• ערב מחווה
• פסטיבל הפסנתר
• רונה קינן
• שלומי שבן