מגפת האלבומים השלמים המוקדשים לחידושי שירים, ה"קאברים", מתפשטת ככל שעולה גיל האנשים האחרונים שממשיכים לרכוש מוזיקה בדיסקים קשיחים. הקהל המבוגר פחות להוט אחר האופנות האחרונות בפופ ומבכר לשוב אל המוכר והאהוב שליווה אותו כל חייו.
ואחרי אלבום מחפיר של קרלוס סנטנה ואחד חביב של פיל קולינס, מגיעים שני אלבומים שמדגימים קטבים להתייחסות לחידושי שירים. שני אמנים שונים בתכלית, שפונים לקהל בוגר ומקווים להסתער על קניות חגי הנוצרים של חג המולד. האלבום של סוזן בויל אפילו נקרא "מתנה".
זה אלבום שני של מי שאמנם פרצה בזכות מדיות יחסית חדשות כמו תוכנית ריאליטי בטלוויזיה והישג ויראלי ביו-טיוב, אבל כל כולה הצדעה לעולם הישן, זה של קול צלול וליווי נעים ומנגינות יפות. אלבומה הראשון היה אחד משתי הבכורות הכי נמכרות בעשור שעבר, לצד זה של ליידי גאגא.
זעם מיותר על חילול קודשי הרוק
בשנתיים שחלפו בויל הוציאה אוטוביוגרפיה ונאלצה להתמודד עם שמועות על חוסר יכולתה להכיל את עושרה החדש, מה שהוביל לחיכוכים בינה לבין חברת הניהול שלה, שלדברי הצהובונים מתקצבת אותה במתינות, בכמה מאות פאונדים לשבוע, כדי שלא תפליג בפזרנות חסרת אחריות.
הדבר האחרון שניתן להאשים בו את אלבומה השני הוא חוסר אחריות או בולמוס בלתי נשלט לשעשועים מוזיקליים. באופן גס מחציתו המנוני חג מולד ומחציתו קלאסיקות מודרניות שלכאורה מפתיע שבויל תבצע. "יום מושלם" של לו ריד ו"הללויה" של לאונרד כהן ו"אל תחלמי שזה נגמר" של "קראודד האוס" הם כמובן שירים מופתיים, אבל לא בטוח שבויל יודעת למה. מרבית המבקרים כבר קרעו אותה על חילול קודשי הרוק הללו. אני חושב שהזעם אינו במקום. טכנולוגיות אולי משתנות במהירות אבל הטבע האנושי לא.
בויל היא מגישת שירים שמסוגלת להתייחס רק לפני השטח שלהם: מילים יפות יש, לחן יפה יש, אז יאללה בואו נניח אותם במקום, ויש לי קול יפה וחזק וצלול. ומשום כך כל השירים נשמעים אצלה אותו דבר. אין ולו שמץ הבדל בין הגשתה את קינת הג'אנקיז של לו ריד לאופן בו היא שרה את "אולד לאנג סיין", מהלחנים הכי יפים בתולדות האנושות, המנון סקוטי שחובר לפני כמאתיים שנה למילים של המשורר רוברט ברנס.
נחמה ביופי סטרילי
הביצוע הנחמד מאד שלה ל"אולד לאנג סיין" כולו ארומה של געגועים ונוסטלגיה ופסטורליות כפרית, ונדמה מביצועה ללו ריד שגם מפגש האוהבים החמוץ שלו היה יכול להתרחש בכר דשא סקוטי ירוק ולא בניו-יורק, כשיר של תקווה ולא כמופע של ייאוש כמעט סופני. וזה בסדר גמור. כי לבויל ולקהלה מותר בהחלט לצפות מהשירים ולהגיש ולצרוך אותם כך שיהיו סוג של נחמה אסתטית ברקע ולאו דווקא אמנות חוקרת, מתעמתת, מחפשת. המוזיקה אצל בויל היא אמנות מכסה, מחליקה, מייפה. השירה והעיבודים שלה הם טפטים שלפעמים מודבקים על קירות מתקלפים ומטים ליפול.
ולפעמים, כשאתה גר בבניינים ישנים וחרבים, כמו בויל בעבר וכמו מרבית האנושות, המצוקה שלך אכן שולחת אותך לחפש נחמה ביופי הסטרילי הזה, ולאו דווקא אל אזורי הקרבות של הנפש שמעניינים יותר את ריד וכהן ואת ניל פין מ"קראודד האוס".
"המתנה" של בויל הוא אלבום אסקפיסטי לא רע מסוגו, ובכל זאת נדמה שיאכזב אותה ואת צוותה במכירות. לא בגלל נביחות המבקרים, אלא משום שאחרי שני אלבומים עולה החשד שלבויל חסרות תכונות של מגישי שירים באמת דגולים. היא פרשנית שירים בעלת טריק אחד בלבד. "המתנה" לא יימכר בשמונה מיליון עותקים כקודמו, אבל לאוהדים הפנאטיים של בויל הוא בהחלט יספק ליטוף צלילי משביע.
ניל דיימונד חדור תחושת שליחות
ניל דיימונד היה פעם שמאלציונר יותר גדול ומסור ורציני מבויל. אחרי לא מעט להיטי פופ שלו שמילאו את הרדיו בשנות ה-60, הוא העלה בארה"ב הפקות ענק של דבש מוכר מיליונים באולפנים ועל הבמות. בשנים האחרונות שכר את מפיק העל ריק רובין ש"יעשה ג'וני קאש" בשבילו, כלומר יביא את קולו העמוק בליווי אקוסטי ונזירי וישווה לו משקל וכריזמה שיפנו גם לאוהדי רוק לכאורה תובעניים.
באלבום החדש, ללא רובין, דיימונד אסף שירים שחלם לשיר כל חייו. ואם יש משהו שזועק גם ברגעיו החלשים, זו הוודאות בכך שלהבדיל מבויל, דיימונד חש קירבה עצומה לחומרים, נושא אותם בקרביו וחדור תחושת שליחות בחשיפת יופיים לציבור.
Neil Diamond - Ain't No Sunshine
הוא שר בין היתר את ליאון ראסל והארי נילסן והאיגלס בני מולדתו, ואת גילברט או'סאליבן והביטלס מעבר לים. "בלקבירד" שלו, למשל, לא מזהיר, אבל ב"יסטרדיי" כמו ברבים מהשירים האחרים, דיימונד מאזן נכון בין דרמה ופאתוס לבין כנות וארציות. הוא נשמע כאיש בן 69 שמביט לאחור, ומעוניין במידות שוות גם לשרת את יופיו של השיר וגם את הכמיהה שלו כאמן כותב ומבצע שרוצה עוד סיבוב של אהבה ותשומת לב מהקהל.
כמו בויל, גם דיימונד עושה את "הללויה" של כהן, עם גיטרה חשמלית שקצת מזכירה את הביצוע עותק הנשימה של ג'ף באקלי. בויל שרה את "הללויה" כמו להיט ותיק עם לחן מקסים, בעוד דיימונד משתדל לבטא את הלבטים, השנאה העצמית, הקינה וההודיה של האמן הענק שכתב אותו.
מגיש את החיל והרעדה של כהן
דיימונד הרוויח בחייו הרבה יותר מיליונים של דולרים מכהן, וזכה להרבה פחות הוקרה והאדרה. אבל הוא ניגש לאמנות הנשגבת של כהן בענווה וביתר צניעות מאשר בויל, ששרה אותו ככמעט מובן מאליו. "אני ניצב בפני אדון השירים עם מאום בפי מלבד לשוני וההודיה שלי" כתב כהן. דיימונד מגיש לך את החיל והרעדה, בעוד בויל בכלל ויתרה על הבית הזה של השיר.
>> ג'ון לנון ב"פנטזיה כפולה עירומה" עם יוקו אונו ו"הקלטות ביתיות"
