"עננים על ראשנו, הרוח איתן, המלאכה נעשית, חי שמים. נרים כוס קפיטן, של ברכה, קפיטן, עוד נשוב ניפגש על המים. אלמונית, קפיטן, היא הדרך הזו, ובלוידים אינה מפורסמת. אך גם אם אין היא מופיעה במפות, בהיסטוריה אולי היא נרשמת. על הצי הלזה, האפור, הקטן, יסופר עוד בשיר ורומנים, ייתכן כי בך, קפיטן קפיטן, יקנאו עוד הרבה קפיטנים".
סערה בים הדיסטורשן
כן כן, עד אלתרמן צריך להגיע כדי לתאר את החוויה שמעניק "Through The Gale", האלבום החדש של אסף אבידן והמוג'וז, אלבום שאת הסיפור שלו, הקונספט שלו, מקבלים בכפית. אבידן, שכתב לדבריו אלבום אישי מאוד על חופו של האי הכי מבודד בהוואי, הוא רב החובל קאיסאוס שמוביל את מלחיו - המוג'וז - בהפלגה אמיצה דרך סערה ימית אכזרית. השירים, בהתאם, עוסקים בהתמודדות עם קשיים, ומלאים בדימויים מהעולם הימי ובאזכורים ליצירות גדולות שעסקו בו. תמצאו כאן את הסירנות - בנות הים מהמיתולוגיה היוונית, את מפת הימים, את המלחים, את הרוח המערבית, את אל הים בכבודו ובעצמו פוסידון ואת הזוהר הצפוני. ממש הרפתקאות הברון מוג'והאוזן.
הנמשל הוא כמובן הדרך של אבידן ומו'גואיו בארבע-חמש השנים האחרונות. הם, וסובביהם הקרובים והנאמנים, מפליגים בספינת הקריירה, שטים בעולם בין אירופה, סין, אמריקה (בקרוב הסינגל) וכמובן נמל הבית ישראל, כי כמו שאומר אבידן - אין מסע בלי בית לחזור אליו. וים הדיסטורשן סוער עליהם, והם גיבורים, והם חוצים אותו יחד, מנצחים, ועם קצת אבקת קסמים של הפיה הקטנה והטובה - אורי וינוקור קוסם האולפנים - הם הפיראטים הגונבים אל האי נשים בבגדים פרומים, הפיטר פנים שמשתלטים על הספינה של קפטן הוק ועפים איתה לשמיים, תרתי משמע.
זכוכית מגדלת שמביטה על משקף מלחים
ואל הסערה הזו ניתן להמשיל גם את סערת הרגשות הפרטית שחווה אבידן בשנים האחרונות, כמוביל של אותה כנופיית שודדים המטלטלת על גלי ההצלחה והסכנות. אם עד היום הוא כתב מבפנים החוצה, עכשיו הוא מבקש מאיתנו לקחת זכוכית מגדלת ולהסתכל לתוכו פנימה, בזמן שהוא אוחז במשקף המלחים, ומנסה לכוון עצמו לחוף מבטחים. זה אבידן שממשיך לחלוק איתנו את פחדיו ושדיו, ולא מתבייש להיות פיראט שתום עין, שזקוק להכוונה, או קברניט ולו רגל מעץ, הזקוק לתמיכה.
אז מה? המוג'וז משחקים איתנו ב"שודדי הקאריביים"? ב"לונג ג'ון סילבר"? מי שמאזין עד הסוף מקבל רצועת בונוס נסתרת עם כתב חידה למפת אוצר? או האם מדובר בתרגיל שנועד למכור לבריטים את אבידן כיורשם הדמיוני של פרנסיס דרייק או אדמירל נלסון? כנראה שלא. "דרך הסערה" הוא קודם כל אלבום רוקנ'רול טוב, טוב מאוד אפילו, של להקת הרוק הכי טובה שקמה פה מאז איזבו של תחילת העשור. זה אלבום חזק, ולו משום שהוא נפתח כמו מניפה ומוצג באופן הנהיר ביותר. כי עכשיו הכל ברור וכל מה שנותר זה להינות מהמוזיקה עצמה, מהדקויות, מצורת ההבעה, מהאופן שבו אבידן וחבריו בוחרים לספר את הסיפור.
"חתונה לבנה", גרסת קפטן קוק
אלבומי קונספט הם שלב חשוב באבולוציה של להקות רוק גדולות, במיוחד בשנות ה-60' וה-70'. לרוב הם מתחילים כמשהו מגובש, לעיתים הקונספט מתפוגג ונשארים השירים. בארץ יש פחות דוגמאות, אם כי "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה ו"ממנטו מורי" של אביב גפן בהחלט נופלים לקטגוריה. גם "שיא הרגש" של משינה התחיל כאלבום קונספט, כזכור, ואי אפשר שלא להזכיר את "חתונה לבנה" של שלום חנוך.
_c.jpg "אסף אבידן והמוג'וז שחור לבן נובמבר 2010 1 (צילום: יוני פזי)")
אצל אבידן, אם תרצו - השלום חנוך החדש - הקונספט נשמר בקנאות לאורך שמונת הקטעים, שמענג במיוחד להאזין להם תוך כדי הצצה במפה המעוצבת המצורפת, נתונה בתוך מעטפה עליה כתוב "שייך לקפטן קאיסואס, לפתוח רק אם הוא מת". מילות השירים מופיעות בגב המפה, בכתב המזכיר סרטים תקופתיים עתיקים. ציון מקסימאלי על העיצוב, שמזכיר מארזי די.וי.די מושקעים במיוחד.
ממשיכים תהליך שהחל באלבום הקודם
מוזיקלית המוג'וז אכן מפליגים כאן לתוך הסערה ומראים קו התקדמות מעניין שממשיך את התהליך שהחל בשני האלבומים הקודמים. תהליך של חפירה לתוך הרוק, כניסה לתוך אוונגרד ופסיכדליה, מבנים מורכבים יותר מהבלוז-רוק של תחילת הדרך, רוק שמתכתב יותר עם להקות עכשוויות כמו ארקייד פייר ועדיין שומר על הרוח ההיא של משהו שהוא קלאסי מעצם בריאתו. את האלבום הזה הייתם יכולים לשמוע גם בשנת 80' או 90', 2000 או 2020, והוא יישמע מתאים, רלוונטי, אותנטי.
השיר הראשון "Hoist Up The Colors" עוד נשמע כמו תזכורת ל"Poor Boy/ Lucky Man" אבל ממנו ואילך זה משתנה. שיר הנושא "Through The Gale" עם הבס הדומיננטי בדיסטורשן ו"The Sirens Of The Sea" הם כבר הפלגות אחרות, השיר הרביעי הוא ניסיון שמצליח של אבידן לרגש בשקט. הרצועה החמישית "Sailors We Are" חוזרת לרגע לבלוז עם שיר מלחים שמשרת היטב את הקונספט הכללי וגם בו יש נגיעות שלא שמענו ממנו קודם, כמו חומת הסאונד הגבוהה שנבנית החל מאמצע השיר ונשמעת כמו הופעה חיה.
_c.jpg "אסף אבידן והמוג'וז, פרדיסו 3 (צילום: Vincent Carmiggelt)")
אבל כל אלה הם רק הכנה ליצירה המרכזית באלבום הזה, השיר השישי, "Poseidon's Fury Unleashed", קטע רוק גדול, חזק, כבד ומשובח, כמו שהתרגלנו לקבל מהמוג'וז, עם קטע סיום כובש ודרמטי, בס אימתני מאי פעם של רן ניר, וצעקת החופש האולטימטיבית של אבידן: "We Are Free!" – חופש שמגיע כמובן אחרי המוות מידיו האכזריות של אל הים.
דמיינו את שני השירים האחרונים עם תזמורת באופרה
אחרי הסערה מגיעה "Western Wind" מלטפת עם צ'לו דומיננטי של הדס קליינמן, וכמיהה להגיע לחוף. המסע מגיע לקיצו עם החזרה הביתה ב"Turn Of The Tides Under The Northern Lights", עם המסקנה שבסוף כל אחד מחפש אהבה ונחמה ומקום להניח בו את הראש בסוף הדרך. רק דמיינו איך הוא יישמע בבית האופרה כשלקליינמן יצטרפו עוד עשרה כלי קשת.
בהיסטוריה של אסף אבידן והמוג'וז לא יזכירו את "Through The Gale" כאלבומם הטוב ביותר, או ככזה שהגדיר מחדש את הקריירה שלהם. גם לא בטוח שכל מעריציהם מהאלבומים הקודמים יתחברו אליו. אבל הניסיון ליצור כאן אלבום קונספט, עם סיפור, עם קו, ועדיין להתקדם אמנותית - בהחלט עלה יפה. "עננים על ראשינו, הרוח איתן, המלאכה נעשתה חי שמיים! נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן, עוד נשוב ניפגש על המים".