היא נדדה בין 13 בתי ספר שונים, שמרובם נזרקה בגלל עישון ושתיית אלכוהול. קיץ אחד בנעוריה, כשהמשפחה נפשה באיביזה והותירה את לילי אלן בלונדון, היא התפרנסה ממכירת כדורי אקסטזי. משהו מזה עשוי להסביר את עימותיה התכופים וגם אלימים עם צלמי פפרצי, ואת תשוקת העיתונות האנגלית הצהובה לסקר כל צעד של הכוכבת הבריטית השנייה הכי לוהטת של העשור.
לפני שלוש שנים, שלושה חודשים לפני שאיימי ווינהאוס הוציאה את אלבומה השני והאלוהי "בק טו בלאק", לילי אלן שחררה את הבכורה שלה "אולרייט, סטיל", והשילוב בין המתיקות במראה לפה הגדול ולמוזיקה הססגונית הוליד כוכבת-על. היא עדיין הדמות הנשית השנייה הכי נערצת בפופ הבריטי אחרי ווינהאוס, והסינגל הראשון מתוך אלבומה השני, "הפחד", נכנס בשבוע שעבר היישר לראש המצעד במולדתה.
האלבום השלם, שיוצא לחנויות שונה תוכנית וסגנונית מקודמו. אלן, תיכף בת 24, בתו של הקומיקאי קית' אלן שנפרד מאמה כשלילי הייתה בת 4, למדה לנגן בשלל כלים והייתה מהאמנים הראשונים שזינקו להכרה מסחרית מקצועית לאחר שטיפחו קהילה של עשרות אלפי אוהדים סביב עמוד המייספייס שלהם.
לילי אלן: מכרה המון, הפילה עובר, החליפה מפיקים
ב-2006, לילי רוז ביאטריס אלן נהנתה משרשרת להיטים שהציגו אותה כדבר הכי מרענן בפופ. תמלילים חצופים, הגשה קולית חצי מתפנקת ועתירת עסיסיות, והחיבור המלבב בין פופ לבן לבין סקא מאיי הודו המערבית, סייעו לאלבומה הראשון למכור כמעט מיליון יחידות במולדתה, וזה המון, ועוד כשניים ברחבי העולם. אלן שרה מאז עם רובי וויליאמס, הבייסמנט ג'קס ודיזי ראסקאל. היא הספיקה להתארס לאד סימונס מהכמיקל בראדרז, להרות לו, להפיל את ולדם ולהיפרד. למרות כמה שיתופי פעולה ביניהם, כולל גרסה ל"וומנייזר" של בריטני ספירס, היא החליטה להיפרד גם ממפיק-העל מארק רונסון, שהיה אחראי לכמה שירים בבכורה שלה ובאלבום השני של ווינהאוס.
אלן טוענת, שאחריה כולם מיהרו לקפוץ על עגלת הרטרו, ושלאלבומה השני רצתה משהו חדש. אז היא נצמדה לגרג קרסטין, שהפיק חלק מהאלבום הראשון והוא גם חצי מהרכב "הציפור והדבורה", והייתה הפעם יותר מעורבת בהלחנה, והשניים זנחו את ההשפעות השחורות, מהיפ-הופ וסול ועד לסקא הקריבי.
"זו לא אני, זה אתה", השני של אלן, מהאלבומים שעוררו הכי הרבה ציפיות בפופ של השנים האחרונות, הוא הפקה גדולה, עשירה, לבנה מאוד ואירופית מאוד. הוא עתיר להיטים עתידיים, לפרקים צלילו מצועצע, והוא מציג את אלן פחות כפרחחית רחוב דעתנית ויותר כנסיכת פופ מושקעת, מעוצבת, קרירה משהו. בשיר הפותח היא קוראת לזרוק את כל הכדורים למיניהם ולעבור להתמכר לכנות. בסינגל הראשון היא מעידה באירוניה מודעת שכבר לא אכפת לה להיות פיקחית או משעשעת, והיא רק מתעניינת בכסף, בגדים ויהלומים, ובכמה שיותר מהם. בשיר השלישי היא חצי מרחמת וחצי לועגת לבחור שהוא הראשון שסוף-סוף מתייחס אליה נפלא וש"הוא לא טיפש וגם לא ילדותי", אבל שתמיד מאכזב כשהם מגיעים למיטה. לא ברור אם זה כל הברק המילולי שאלן מסוגלת להוציא מחומר גלם שכזה על כשל ביצועי מתמשך. בשיר הרביעי היא מבכה חברה בת 22 שכבר מרגישה כרווקה מזדקנת וכך הלאה.
לילי אלן: טיפול מחושב ומרוחק באבחנות חברתיות
מצד אחד, אין הרבה שירי פופ שנכנסים לאזורי העניין של אלן. מצד שני, דומה שהטיפול שלה הפעם באבחנות חברתיות ובתיאורי מצבים וטיפוסים קצת מחושב ומרוחק לעומת הטריות והאנושיות ששפעו מאלבום הבכורה. מה שמעט מאכזב במילים מתמיה עוד יותר במוזיקה. ניכרות כאן תבונה והשקעה אבל חסרות קצת השראה וספונטניות. זה רק האלבום השני שלה, והוא כבר נשמע במרביתו כמתוכנת ומהוקצע מדי, לבטח יחסית לשלל הזמרות בנות דורה שרובן מוכשרות פחות.
בשנה שעברה נחשפנו לקייתי פרי, כוכבנית אמריקנית עסיסית שחולקת עם אלן הרבה מהשנינות ומהכישרון הרב-תחומי כבדרנית וככוכבת תקשורת. נדמה שפרי קצת יותר ממוקדת ובוערת להצליח מאלן, ומהאזנות ראשונות לאלן קשה לדעת כיצד יגיב הקהל הרחב לאלבום הכה-מצופה הזה. בינתיים הביקורות, לפחות במולדת, די אוהדות. אבל סביר שלפחות חלק ממי שאהבו את המנעד התרבותי הרחב ואת החדות המילולית של אלן מודל 2006, יתקשו להזדהות עם אלן הזוהרת, המעט מאומצת מדי והפחות מדי תוססת, מודל השנה הזאת.
