גידי גוב - כל ההופעה הדרן

כשהייתי בכיתה ה', קיבלתי במתנה את הרדיו-טייפ הראשון בחיי, ומבין שלוש הקסטות (מצטער, אז עוד לא קראו להן קלטות) שגאלו אותו מבתוליו יש רק אחת שעד היום אני עוד באמת נהנה לשמוע: "אין עוד יום", של גידי גוב. השנים חלפו, מדינות קמו ונפלו, אבל נדמה שאם יש דבר אחד יציב בחיינו - זה גידי. המופע "שלל שיריו", בניהולה האמנותי של יהודית רביץ ועם עיבודים של רונה קינן, מלווה את אלבום האוסף המשולש שלו ומקבץ את הלהיטים הגדולים מכל השנים. או כמו שהגדירה זאת בת זוגי לערב: "איזה כיף, כל ההופעה הדרן!".

גם במודל 2009 גידי הוא עדיין אותו הגוב שאנחנו מכירים, אולי אפילו שלם יותר. למרות הצרידות ההולכת וגוברת בקולו למרבה ההפתעה הוא עדיין מדויק מאוד והנוכחות הבימתית שלו כובשת מתמיד, כשהוא מתעל את גילו וניסיונו לטובה, בין השאר בדמות קטעי קישור מאולתרים ומצחיקים עד דמעות.

להיטים מכל התקופות וגם "האח הגדול"

המופע מחולק לארבעה חלקים עיקריים. הראשון כולל בעיקר להיטים משנותיו המוקדמות של גוב, כמו "בלעדייך", "בואי נישאר" ו"רומנטיקה". השני נשען על להיטי "אין עוד יום", אולי האלבום הכי מצליח מסחרית של גוב, עם שירים כמו "נאחז באוויר" ו"אני שוב מתאהב". החלק השלישי הביא לקדמת הבמה את רונה קינן (עיבודים וגיטרות), למספר דואטים משותפים, כגון "נגיעה אחת רכה" ו"שלל שרב", והחלק הרביעי רוקיסטי יותר, עם קריצה לתקופת הלהקות "גזוז" ו"דודה" ולהיטים נוסח "רוני", "ערב אבוד" ועד "עניין של זמן".

כאמור, הפתיחה הייתה די סולידית - "שקיעה נוגה" בליווי אקורדיון, ואחריו "בלעדייך" היפהפה, שהבהיר מיד על איזה שירים אנחנו מדברים כאן: קלאסיקות אמיתיות. בשלב זה הודה גוב לקהל שוויתר במודע על שעה וחצי של בהייה בערוץ 20 בו משודר "האח הגדול VIP". נדמה שעבורו הויתור הזה בכלל לא היה פשוט, כשסיפר כמה התעצבן שהריב הגדול של הדיירים עם מנחם בן הסתיים בפיוס: "בשביל זה שילמתי 8 שקלים לחודש?".

מחווה לעלי מוהר, מאיר אריאל ואהוד מנור ז"ל

אחר כך הלהיטים המשיכו לזרום. ב"ככה היא באמצע" גוב מנגן על קאזו ובסיום בודה מליבו סיפור קורע במיוחד על פסטיבל הקאזו בטורקיה, בו הוא לכאורה לוקח חלק פעיל. לפני "שטח ההפקר" הוא מזכיר את עלי מוהר, אהוד מנור ומאיר אריאל זכרם לברכה, שרבים משיריהם הוא שר במופע, אך כמובן מקפיד שלא ליפול לעצבות יתר: "כולם נפטרו, אנשים כבר מפחדים לכתוב לי".

בהמשך, כאמור, מגיע גם הרוקנ'רול, בעיקר בדמותם של להיטי "אין עוד יום", אך גם עם שירים נוספים, כמו "לוליטה" ואפילו "יעלה ויבוא" בעיבוד אלקטרוני ותלוש לחלוטין. בשלב הדואטים עם רונה קינן אני מגלה שאני לא מת על השירה שלה, אבל משהו בחיבור הזה בין שניהם דווקא יוצא חביב, במיוחד ב"אבא חזר מאילת" המקסים, פליט "הכבש ה-16" היחידי בהופעה. הנוכחות של קינן אמנם מרעננת את המופע, אבל למעשה רק מעצימה את הנוכחות של גוב. לאורך כל הדרך הוא נראה כמו "האח הגדול" של שאר דרי הבמה (ערן וייץ – גיטרות, זיו קוז'ו - קלידים, יובל שפריר - תופים ותם מוכיח - בס). סך הכל הם עושים עבודה לא רעה, גם אם העיבודים, כאמור, לא תמיד עושים חסד עם כל השירים.

"צוותא" קטנה עליו, מה עם קיסריה?

גוב מגיע לשיא בשירים היותר רוקיסטיים שלו, מאמצע ההופעה והלאה, אז גם פחות שמים לב למאמץ בקולו. "סימן שאתה צעיר" ו"אלף כבאים" בהדרן גורמים לו להישמע צעיר יותר ומקפיצים את הקהל. אפשר היה לסנן כמה שירים מההתחלה כדי להגיע אל אלה מהר יותר. את "אפונה וגזר", השיר האחרון בהדרן השני, גוב מציג כ"נשק יום הדין". החלק הזה מדגיש ש"צוותא" קצת קטנה עליו ונראה שאם רק ירצה יוכל למלא את קיסריה בקיץ הקרוב. הקהל מצדו נהנה מאוד לשיר לאורך כל ההופעה, עד שבסוף גוב לא מתאפק וזורק מחמאה.

השורה התחתונה היא שמי שמחפש כיוונים חדשים אצל גוב, כדאי שיישאר בבית. הוא לא מחדש הרבה, ואפילו מעדיף להשאיר בצד את שירי אלבום האולפן האחרון שלו, "בקצה ההר", ובצדק. כמו בכל הופעה של אמן בסדר הגודל של גוב תמיד יהיו להיטים שיישארו בחוץ, כמו "כלים שלובים", "למה ליבך כמו קרח" ו"נערה במשקפיים".

מנגד, חובבי גוב יקבלו בערב הזה מנה גדושה בדיוק של מה שהם הכי אוהבים: רוק ישראלי מיין-סטרימי קלאסי, מלא בחן ובקסם, ומתובל בהומור ששמור אולי רק ליוצאי כוורת. אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותו.

גידי גוב, "שלל שיריו", "צוותא" תל-אביב, 18.3.09

• אהוד מנור
• גידי גוב
• הופעות חיות
• מאיר אריאל
• מופע
• עלי מוהר
• ערן וייץ
• צוותא
• רונה קינן