_b.jpg "ג'ק ג'ונסון, הופעה 2 (צילום: Ian Gavan, GettyImages IL)")
זו הייתה שנה קשה לג'ק ג'ונסון. כחודש לאחר שאביו נפטר באוגוסט האחרון, נולדה ביתו השלישית וחייו התהפכו שוב. ג'ונסון לא התכוון להוציא אלבום חדש אבל "השירים האלה פשוט יצאו, הרגשתי כאילו שהגיע הזמן", כך סיפר למגזין "רולינג סטון".
ארה"ב מחבקת את הזמר-גולש-במאי ומביאה אותו למכירות של 18 מיליון עותקים מארבעת אלבומיו. אפילו האלבום החמישי והנוכחי כיכב במצעדים כחודש לפני יציאתו. האלבום הוקלט בהוואי ולוס אנג'לס באולפנים העובדים על אנרגיה סולארית, אקט המצטרף לשלל פעילויותיו של ג'ונסון למען איכות הסביבה. כמו כן, ייתרמו כל הרווחים מסיבוב ההופעות הקרוב לצדקה ובייחוד לארגונים התומכים באיכות הסביבה, השכלה מוסיקלית ואמנות.
אין כאן הרבה משמעויות נסתרות
האלבום נפתח בסינגל הראשון שיצא מתוכו, "You and your heart". מלודיה נעימה המזוהה עם ג'ונסון מתפשטת במהירות ברמקולים. מילים שמתייחסות לאדם שעובר שינוי, מהורהר ותוהה, מביאות למסקנה הברורה שמדובר בשיר אוטוביוגרפי, כמו רוב השירים של ג'ונסון. הליריקה הפשוטה שלו לא גורמת למאזין לחשוב יותר מדי. אין כאן הרבה משמעויות נסתרות. כשג'ונסון רוצה שנדע משהו, הוא מתאר זאת בפשטות, הן מבחינה מילולית והן מבחינת לחן. התזמור, שמקורו בדרך כלל בגיטרה אקוסטית, עובר בחלק מהשירים לידיו של הפסנתר, המשמש בהם ככלי המרכזי.
"To the sea", השיר השני ושיר הנושא של האלבום, מתאר את הים כמקום מפלט. "הביאו את הציידים שלהם ותנו להם להביא את הכלבים", כותב ג'ונסון, גולש מצליח בעברו, שהוכרח לפרוש מפאת פציעה קשה. לפחות זו הולידה קריירה מוזיקלית מצליחה לא פחות.
השיר מתאר בריחה מהכל - רשויות, אנשים, תוקפים, מגנים, כל עצם או אדם שמפרים את השלווה, שקיימת רק בים. אין ספק שג'ונסון מתגעגע לימי הגלישה, השמש החמה שמטגנת את הגב והגלים שהיו בשבילו החופש האולטימטיבי. עכשיו הוא כותב על זה, זו הדרך שלו לחוות את כל המכאובים והעונג מחדש.
האלבום "To the sea" אינו קוהרנטי מבחינת ליריקה. המילים קופצות בין אושר לכאב במהירות רבה, אך הגאונות של ג'ונסון הייתה ונשארה בפשטות - הדבר היחיד המחבר בין כל החוויות שלו, המתוארות באלבום. המוזיקה, כתמיד, קלה לעיכול.
"הדבר הכי קרוב שיש לי לכנסייה"
השירים הבאים באלבום, "No good with faces", ו-"At or with me", מדגישים את הקדשת האלבום לאביו. בפטירתו, מתאר הבן המתאבל את נוכחות הים כמקום מרגוע ומדיטציה. "הדבר הכי קרוב שיש לי לכנסייה", לדבריו. אפילו עטיפת האלבום היא מחווה לג'ונסון האב, אשר בה רואים את צלליתו השחורה בעת בניית מבנה. הרקע נצבע כחול כים.
מכאן והלאה השירים מתארים את היוצר כמות שהוא. בחור שעבר כמה דברים בחיים, אמריקאיים במיוחד. ימים מלאים בגלישת גלים, נסיעות לאורך החוף והרהורים בחיים עצמאיים באמריקה הדו-קוטבית, החמימה-אך-מנוכרת וביחסיו עם משפחתו, החיה והמתה.
בסופו של דבר ג'ונסון נשאר בשלו
עד כמה שזה נוראי להגיד, אבל מישהו צריך להגיד את זה, הייתה תקווה גדולה שהאירוע הטראומטי שחווה ג'ונסון במותו של אביו יגרום להתפתחות מוזיקלית כלשהי מבחינתו. הרי כמה אפשר לשמוע את השירים הטובים-אך-רפטטיביים על ים, חול וגלים? מלבד ההקדשות הראויות שצוינו קודם ונוכחות הקלידים הקלה, דבר לא השתנה. פה מפוחית, שם הבלחה של קצת קאנטרי ובלוז (שימו לב למקצב ב"Red wine, mistakes, mythology"), אבל בסופו של דבר ג'ק ג'ונסון נשאר בשלו ואנחנו בשלנו.
סביר להניח שגם הדיסק הזה ימכור מיליונים באמריקה, באופן לא מפתיע. האמריקאים אוהבים את האסקפיזם שלהם קליל וכיפי, בדיוק כמוהו, וזה אחלה. אבל "אחלה" זה לא מספיק בשביל להיות יוצר פורץ דרך, ובדיוק כאן הוא נבלם ונשאר יוצר-רקע. מקסים ונעים, אבל ברקע.