זה מזדחל אליך לאט, פוץ מוזיקלי בן שלושים ומשהו, ובשלב מסוים משתלט לחלוטין. אין להתנגד. תודעת הזמן שלך נכבשה עד המטר האחרון. מהיום ועד שלב הסניליות חייך מחושבים על פי מדד חדש, מדד התאריכון המוזיקלי. מתי סיימת תיכון? אני זוכר ש"אוקיי קומפיוטר" התנגן בדיסקמן בדרך לבגרות. באיזה שנה עברת דירה? "נשמה צוענית" של ירדנה ארזי שלט בגלי האתר. יכול להיות שאת כל 12 שנות הלימוד שלך אפשר לדחוס באותו טווח זמן מאז שקייט בוש חזרה עם "Aerial", אי אז ב-2005? זה ממש לא עוזר שתוכניות הרדיו והפיד האינטרנטי הפכו למסיבת יום הולדת נצחית. עזבו יובל לסרג׳נט פפר, אצלנו חוגגים 35 לאלבום ההוא של דיבו. 20 לתקליט המופתי ההוא ששינה את כללי המשחק. פרויקט עשור לסינגל הפריצה שבזמן אמת לא ספרו אבל בדיעבד ניבא את טראמפ. אם לא מספיק קשה לעקוב אחרי מה שקורה היום, עכשיו צריך לחיות במקביל את ההווה של כל עשור קודם.
מתוך אותה תודעה חדשה וזקנה של איש שכבר איבד את האדג׳ שלו, שש שנות הפרישה של אל.סי.די סאונדסיסטם נדמות כמו נפיחה קטנה בזמן. לפני רגע ישבנו בנמל תל אביב וראינו את קונצרט הפרידה שלהם בדוקאביב, אז איך אפשר לקרוא לזה קאמבק? החוק קובע שזה לא איחוד אמיתי אם לא עבר לפחות עשור. רוצים את אהבתנו בחזרה? תצטרכו לעבוד על זה קשה.
ובאמת, כמו הגבר שדופק על הדלת של גלוריה גיינור, טפטופי השירים הראשונים מ-"American Dream" של אל.סי.די סאונדסיסטם הגיעו קצת מוקדם מדי ונשמעו טיפה מחוממים. אותם משפטים, שנונים, אותו ניגון ידוע, רגע לפני שהספקת להתגעגע באמת. בקומץ הראיונות האחרונים שנתן, ג׳יימס מרפי נשמע מודע לחובת ההוכחה. המודעות לקיום על ציר מחייב של היסטוריה מוזיקלית היו אצלו תמיד אובססיה מרכזית - אל.סי.די הרי התפרסמה עם "Losing My Edge", סאגה שנונה על אובדן הרלוונטיות מול דור האינטרנט - ונשמע שהגיל רק הוסיף לה קילוגרמים חדשים. אפשר ממש לשמוע את זה בבלוני הבאס הכבדים שמוטלים דקה לתוך האלבום החדש ועוגנים את "Oh Baby" לרצפה, ואחר כך שוב ב-"How Do You Sleep", עם פאתוס שלא היה שם קודם. מין כוח משיכה ששומר על אל.סי.די מהקלילות של ההייפ בעזרת תודעה היסטורית רחבה יותר.
שש שנות הפוגה הן כלום, אבל הן בכל זאת משהו כשבאותן שנים מתו דיוויד בואי, לו ריד, אלן וגה וממש לאחרונה שני חצאים מ-Can, אם לחבר מפת כוכבים מדומיינת שהצליל של מרפי התחקה אחריה. אל.סי.די היא היום פחות חברה באותו מועדון אקסקלוסיבי ויותר נושאת הלפיד של דור פוחת. ויותר מתמיד היא משלבת בשירים שלה מונומנטים שהדור ההוא יצר. הנה הגיטרות של רוברט פריפ וקרלוס אלומאר ב-"Change Yr Mind", בעקבות "Scary Monsters" של בואי. והנה "Other Voices", אחד לאחד טוקינג הדס של עידן "Fear of Music". קחו את ארבע הדקות האחרונות של "Black Screen" החותם עם הפסנתר הניו-וייבי, נגנו אותן בלופ וקיבלתם תקליט גנוז של בריאן אינו מהסבנטיז. "טווח הזמן שעבר מ-"Rubber Soul" ל-"Nevermind" הוא זה שעבר מ-"Nevermind" עד היום", מרפי ניסח לא מזמן תיק הגנה מול מראיין ששאל אותו על השימוש הרווח שהוא עושה בצלילי הפנתיאון האלה. "אתה חושב שב-26 השנים שעברו מאז 'Nevermind' התקדמנו באופן דומה?".
תודעת הזמן הזו מגיעה בילט אין עם תודעה מתגברת של מוות. של התכלות לא מטאפורית ומולה המלחמה הפאתטית של המוזיקה. ב-"Tonite" מרפי מקשיב לכל להיטי ה-EDM שחיים רק את "הלילה" ומזהה בהם את הפחד הנואש מסוף המסיבה ("האמת צריכה להיאמר והיא שכולנו נגמור אותו דבר", הוא מבאס את הערב לצלילי ביט דיסקו איטלקי שכל תכליתו להשכיח ממך את האמת). בשיר הנושא הוא מתעורר במיטה זרה עם האנגאובר והבנה שכלום לא השתנה מלבד הפנים המזקינות מול הראי. ב-"Change Yr Mind" הוא מודה שהוא זקן מדי וכבר לא מסוכן כמו פעם, וב-"I Used To" - עוגן רגשי אדיר באלבום עם צפצופי קסיו שמודדים את הזמן - מרפי מתפייט על התקופה שבה "אהב לראות את השיער שלך כשהתבוננת במוזיקאים". בתור האלבום החדש הכי מדובר של הרגע, קשה למצוא בו רגע אחד שלא כתוב בזמן עבר.
וכן, קשה להתעלם מסמיכות המקרים שהביאה אותו לצאת כתף אל כתף עם אלבום האינדי הגדול השני של הקיץ, שמצידו מכוון את החצים שלו דווקא לכאן והעכשיו - "Everything Now" של ארקייד פייר. למרות כל ההקבלות (אם תהיו ילדים טובים תוכלו לשמוע ב-"Signs of Life" של ארקייד את כל הגנום של "Sound of Silver"), הדרך שעשו שתי הלהקות הופך אותן למרינה אברמוביץ׳ ואוליי של הארט-רוק, צמד סופרסטארז שצועדים אחד אל עבר השני על גבי החומה הסינית, עוצרים באמצע לחיבוק וממשיכים איש לדרכו. אל.סי.די היא מלכת הכרך הניו יורקי. ארקייד נסיכת הפרברים. הראשונה סיימה את חייה, זמנית לפחות, בטקס אשכבה דן בן אמוצי במדיסון סקוור גארדן שגם אירח את החברים, שבעצמם נבראו מתוך אלבום שנקרא "לווייה". האחת התחילה את המסע כשדאפט פאנק מנגנים בבית שלה. השנייה סיימה אותו, נכון לעכשיו, כשדאפט פאנק מפיקים לה שירים. בדרך היה "Reflektor" - האלבום והשיר המונומנטלי שמרפי הפיק לארקייד פייר ושתמת הראי שלו כאילו שיקפה במכוון את החברות הפולארית בין השתיים שהקיץ הקצינה עוד קצת. "Everything Now" הוא קל המשקל מבין כל האלבומים של ארקייד פייר. "American Dream" של אל.סי.די הוא הכבד.
חברות והאובדן שלה היא עוד עניין שג׳יימס מרפי אף פעם לא לקח בקלות, בטח מאז "All My Friends" שהפך לשיר דגל של הלהקה, ועם הזמן שחולף המושג מקבל יותר ויותר משמעות. "אני זוכר שהיינו חברים, אני זוכר שקראתי לך חבר" הוא מיילל ב-"How Do You Sleep". "אויבים רודפים אותך עם לעג ובוז, אבל אלה החברים שיכולים להגלות אותך" הוא מדקלם בפראוניה ב-"Tonite". וב-"Other Voices", מודע אולי לאינפלציה של המילה בפה שלו, הוא מוסר את רשות הדיבור לננסי וואנג ב"ספרי להם ננסי" חמוד, והיא לא מחכה ויורה מיד - "על מי אתה יכול לסמוך ומי החברים שלך?".
מרפי איבד שני הורים ב-2001, רגע לפני שאל.סי.די התחילה לעשות לעצמה שם. מבלי כוונה להיכנס לנעליי הפסיכולוג שלו - הרי היה לו אחד בשיר "Someone Great" וזה נגמר לא טוב - לא מן הנמנע שחברות ונאמנות הפכו לעניין רציני ממש אז. המילה "חבר" רושמת הופעה אחרונה ממש בסוף האלבום עם "Black Screen", שיר קינה לדיוויד בואי, שבאלבום הפרידה שלו הפך לשותף מוזיקלי של מרפי ואז לכוכב שחור. "לא יכולת להגיע לחתונה שלנו, חולה מדי בשביל לנסוע. היית בין חבר לאבא", המילים מהדהדות כמו מנטרה על אקורד אחד ופעימה שחורה של סינתיסייזר. ברגעים מסוימים, הזמן והאובדן הם משקולת על "American Dream", בטח למי שחיכה שש שנים (חטיבת ביניים ויסודי!) לחופן חדש של נטו המנונים מעיפים. אחרי כמה סיבובים עם חוברת מילים ביד וכמה תוך כדי ריצה, ההסתייגות הזאת מפשירה כמו קרטיב באוגוסט. חברים שוב? חברים.