מאיר אריאל: מופע 15 שנה לזכרו ברגבים

מופע לזכר מאיר אריאל ברגבים (צילום: אולג חמלניץ) — "זרעי קיץ" ו"סוף עונת התפוזים". שלום חנוך | צילום: אולג חמלניץ

המופע השנתי לזכר מאיר אריאל ז"ל הוא מסורת שאין לה אח ורע בישראל, אול אפילו בעולם. פרט לבוב מארלי, שמעריציו מציינים מדי שנה את יום הולדתו במופעים בערים שונות ברחבי הגלובוס, אין עוד דוגמה ליוצר כה מרכזי בתרבות, שזוכה מדי שנה לערב מחווה מושקע כל כך, עם עיבודים וביצועים של מיטב האמנים לשיריו. מעריצים עולים לקבר של ג'ים מוריסון, תחפושות של אלביס הן כבר מזמן קלישאת פופ, וכשמייקל ג'קסון, וויטני יוסטון ואיימי וויינהאוס מתים, ברור שיבצעו משיריהם בטקסי הפרסים של תעשיית המוזיקה אותה השנה, אבל מקרה כמו של מאיר אריאל ז"ל, מגדולי משוררי הרוק שלנו (ויש שיאמרו משורר הרוק הגדול מכולם), הוא ייחודי, בדיוק כמו שהמוזיקה הישראלית וישראל עצמה, הם לא משהו שיכול לקרות למישהו אחר במקום אחר.

ככל שעובר הזמן המיתוס מתעצם

חמש עשרה שנה עברו מאז שאריאל ז"ל הלך לעולמו, מותיר אחריו אוצר גדול של שירים ויצירה. וככל שעובר הזמן המיתוס רק מתעצם, שני אולי רק למיתוס של אריק איינשטיין ז"ל, שעונת הפסטיבלים סביבו רק החלה. האם זה חוק טבע, שככל שהאנשים עצמם יתר צנועים, כך הפסטיבלים סביבם גדולים יותר? איינשטיין הוא דמות לאומית, שאת מותה צריכה מדינה שלמה להכיל, לא רק משפחתו הקרובה. לכך נדרש מופע בפארק. ובשביל פארק צריך חסות סלולרית. המופע לזכר מאיר אריאל הופק דרך גיוס כספים מראש באמצעות הד-סטארט. כי אריאל הוא מיתוס ששייך קודם כל למשפחה שלו, שממשיכה את דרכו, שרה משיריו - הבנים אהוד ושחר, מפיקה את המופע לזכרו - הבת שירז, ודואגת ששירים שלו יולחנו ויוקלטו אחרי מותו - אלמנתו תרצה.

שחר אריאל מספר על אביו

האחים אריאל: שיר תת-מודע זמני

אהוד אריאל - "האיש שבתוכי" (תרגום מבוב דילן)

דיוויד ברוזה - "התשובה" (שיר חדש)

אחר כך הוא שייך לאמנים שעבדו איתו, סביבו ובקרבתו, או היו תלמידיו, ורבים הם תלמידיו. במעגל השלישי נמצאים הקיבוצניקים, אותו גזע עקשן שמסרב להיפרד מערכיו, ורואה במאיר אריאל את משורר-הבית שלו. ובצדק. כבר אמר מי שאמר שמ"סוף עונת התפוזים" כל אחד יכול ליהנות, אבל רק קיבוצניק ירגיש את השיר הזה באמת. במעגל הרביעי נמצאים כלל שוחרי מאיר אריאל ז"ל, שהתאהבו ביצירתו, וכמו שאמר אמש בנו שחר, זה קרה להם בדרך כלל דרך שיר אחד שפתח את הדלת הלאה. יש כאלה ששמעו על מאיר אריאל לראשונה רק כשאהוד בנאי כתב עליו את "בלוז כנעני", וזה בסדר, כי מכאן הם יגלו את כל היתר. לפחות את הלהיטים.

ספר תלמוד ישן שחוזר ומזכיר את האמת והמהות

עבור כל אלה מאיר אריאל ויצירתו רלוונטיים גם היום, גם אם כזיכרון נוסטלגי, גם אם כגעגוע לנעוריהם, גם אם כזמר ויוצר שהם מאזינים לו מדי פעם, למרות שכבר התקדמו הלאה, והוא נשאר עבורם כספר תלמוד ישן שחוזר ומזכיר את האמת והמהות. כי אפשר למצוא אצלו הכל - הגות, פילוסופיה, התרסה פוליטית, ביקורת חברתית, חריגות, צער, מגניבות, סמים, אהבה, רומנטיקה, משברים, בגידות, סכנה, טבע, משלים, הומור, מסע, תנועה מתמדת, מלחמות, כאב. הוא פשוט והוא מורכב, הוא חד והוא עגול, הוא אוהב ונאהב, הוא טראגי והוא קומי, הוא משפיע ומושפע, הוא דרמטי ורחפני, ישיר ופתלתל, חילוני ודתי, קיבוצניק ועירוני, אמנותי ויומיומי, איש העבר שמנבא את העתיד. מאיר אריאל הוא כל מה שאתה רוצה שמשורר יהיה עבורך, במסע המסתורין הקסום של החיים.

ששת אלפים איש הגיעו אמש לשדה שליד קיבוץ רגבים, שתי אצבעות ממשמרות, למופע שיותר מארבעת אלפים כרטיסים אליו נמכרו מראש. היתר נמכרו בקופות בערב המופע. הכמות הגדולה ביותר של קהל שהתאספה בתולדות ערבי הזיכרון למאיר אריאל, שמתקיימים כבר 15 שנה (פרט לשנה אחת). האירוע הזה לא יכול היה להתקיים במשמרות או חוות רונית או בקיסריה. אפילו קיסריה קטנה עליהם. על ששת אלפים איש שצמאים לשירים של מאיר אריאל. טווח הגילאים נע בין שבע לשבעים ושבע. מקדימה צעירים ששרים את כל המילים בעל פה, למרות שנכתסו לפני שהם נולדו. מאחורי, על כיסאות פלסטיק, הותיקים. היה קשה להגיע אמש לרגבים. שעה וחצי של פקקים בכניסה, שעלו לכותב שורות אלה בהחמצת 40 הדקות הראשונות של המופע. אבל כשהערב מתחיל בשמונה וחצי ומסתיים בחצות וחצי, כלומר המופע נמשך ארבע שעות תמימות, מה זה 40 דקות ראשונות. בקטנה. למרות שהחמצתי את קרן-אן שרה "אגדת דשא" בצרפתית.

עמודי התווך: שלום חנוך, יהודה עדר, יואב קוטנר

על הבמה עולים ובאים במהלך הערב תשעת הקבועים של המופע הזה לדורותיו - שלום חנוך האחד והיחיד, דיוויד ברוזה הצעיר לנצח, יהודה עדר כמנהל אמנותי וגיטריסט, יואב קוטנר כמנחה ופרקשניסט, דורי בן-זאב על החיוך ומצב הרוח והביצועים המקסימים, הנגן אדם מדר ("השד של מאיר אריאל") בשלל כלים, האחים אהוד ושחר אריאל ששרים משירי אביהם עם עומק רוקיסטי, והאלמנה תרצה, שכהרגלה בקודש נושאת נאומים, מסבירה לקהל איך נכתבו שירים ומקריאה קטעים שכתבה. אלה הבסיס, הם תמיד שם, בלעדיהם זה לא קורה. שאר האמנים מתחלפים, השנים עוברות, השמות מתרעננים, הנגנים זזים, העיבודים משתנים, אבל הרוח נשארת, והנר שלו מאיר, עדיין בוער.

אסף אמדורסקי היה טוב מאוד ב"שיר כאב", דורי בן זאב עשה מ"עברנו את פרעה" רגאיי עם שלוש זמרות ליווי (כולל תמר רדא) מ"רימון", שיהודה עדר הוא הנשיא שלו. בן-זאב לא ויתר גם על שירה בציבור וסובב עם הפינג׳ן כמו בקומזיץ אמיתי, וחתם את חלקו עם "סוף שבוע בכפר" בקאנטרי-סווינג מגניב. שולי רנד סיפר שהתחיל ללמוד קבלה עם מאיר אריאל - "הוא היה יושב עם ג'וינט ענק וספר הזוהר ואומר שהזוהר פותח לו את הראש"). רנד שר את "ארול" והגיש אותו כמו שחקן, בדרמטיות, בסיפוריות, עם אפקטים קוליים (למשל היריות שיורה פוגל השומר על ארול). הוא התחיל רק בליווי פסנתר, עד שעדר נכנס עם הגיטרה ונוצר אחלה בלוז.

האחים אריאל הם רוקנ'רול

אבי בללי, בפעם הראשונה בערבי המחווה לאריאל, עלה עם גליה חי בויולה ורועי ירקוני בקלידים (חבריו ל"נקמת הטרקטור") לביצוע אלטרנטיבי של "שדות גולדברג". הוא ניסה לקחת את השיר אליו ושר באובר-מאמץ, אבל הויולה והפסנתר ידעו להעביר את התמימות לצד הסכנה שבשיר. "לוס כפרוס", כהרגלם, עשו שמח עם "מחלק המוסר והשכל" ("אגדת עם מקסיקנית"). הדג נחש נתנו בראש עם "מפלגות ישראל", ביצוע שרבים חיכו לו, וסיימו עם קטע הורה. האחים אהוד ושחר אריאל הם רוקנ'רול. שחר שר את "שיר תת מודע זמני" ("עולה נגמ"ש על קו רקיע") ברצינות וכאב. אהוד הקליל קצת עם קאבר מתורגם לעברית של "The Man In Me" של בוב דילן.

דיוויד ברוזה היה כהרגלו נהדר. "בצהרי היום" היום שלו היה מופת לקאנטרי-בלוז כמו בסרטים, הוא דאג להאריך אותו עם סולואים של הנגנים, וסיים כשהוא דוהר אל האופק, מדרבן את הסוס הדמיוני עליו רכב עם מאיר מירוחם למצפה רמון. זו היתה הבמה המתאימה לחשוף עליה שיר חדש שהלחין ברוזה למילים של מאיר אריאל, בשם "תשובה". מהאזנה ראשונה נדמה שיש כאן פוטנציאל למשהו טוב באמת. את חלקו הוא חתם עם "מתחת לשמיים" שתמיד עובד. אולי בשנה הבאה הוא יסכים לשיר גם את "שיר געגועים".

אלון עדר, בנו של יהודה עדר, ביצע את "שמעתי שאת נמצאת בהמתנה". אחריו עלה שיחוק נוסף של הערב הזה - שלמה בר, דווקא אחרי הטרגדיה של "הברירה הטבעית". "ערב כחול עמוק" שלו היה מעניין, דרמטי, מעט עוצמתי מדי. ב"מודה אני" בר התפלל, וזו היתה תפילת אמת, באחד הביצועים היפים ביותק והמרגשים ביותר במופע. מכאן הרף המשיך לעלות. אברהם טל שר יפה את שיר הערש "נגה", והיה מקסים במיוחד ב"לא יכול להוריד ממך את העיניים", שנהיה רגאיי. תרצה אריאל עלתה לרקוד איתו על הבמה, ובסוף השיר סיפרה שהשיר נכתב אחרי שדרשה לקבל בכתב את המשפט שאמר לה בעלה ברומנטיות.

דני רובס, בפעם הראשונה בערבי המחווה למאיר אריאל, שר את "לגמרי במקרה", ביצוע שהתחיל נחמד ובהמשך קיבל תוספת נשמה. איכשהו, מהפה של רובס, השיר הזה נשמע קצת שלמה ארצי. "שלל שרב" כבר היה התאמה טובה של מבצע לשיר. רובס התייחס אליו "כמו לפרק בתנך", ושר טוב מאוד. אביב בכר בגיטרה והדס קליינמן בצ'לו, בני טיפוחיו החדשים של יהודה עדר ויקירי גלגלצ ("סירת מפרש"), נתנו ביצוע, רך, רגיש ויפה מאוד ל"היכנסי כבר לאוטו וניסע". אחלה. השלושרות: איה כורם, רז שמואלי ומיכל גבע, הפגינו הרמוניה קולית יפה, שלוש גיטרות אקוסטיות. וביצוע נהדר ל"מים מתוקים".

שלום חנוך, הרוקר החשוב בישראל אי פעם, היה נפלא ב"זרעי קיץ" עם משה לוי לצידו. השיר השני היה "אף אחד לא יודע" (במקור מ"ברנרד ולואיז") בביצוע חד. ואז הגיע "סוף עונת התופזים, כשחנוך, עם חשמלית אחת (וללא יהודה עדר חברו ל"תמוז", שמשום מה לא הצטרף אליו), מרקיד את הקהל בשעה מאוחרת.

אקט הסיום חיבר את האחים אריאל עם אנשי להקת "קריזמא", שליוו את מאיר אריאל ב-1987 ב"מסע הבחירות" - עדר, קוטנר ומיקי שביב. שחר אריאל שר בדיאלוג עם הקהל את הבית הראשון ב"לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", ואחיו המשיך את זה משם. יהודה עדר התכבד ב"הולך בטל" של "תמוז", השעון הראה חצות וחצי, והקהל כבר התפזר. אבל אז, מול קומץ מעריצים שרופים, שרו האחים אריאל את "בלוז כנעני" שכתב אהוד בנאי לזכר אביהם. המון כאב היה בשירה שלהם, עצב, געגוע, ורצון עז להגיד שוב ושוב את המילים שאין בהם נחמה אמיתית על שכול אישי של איבוד אב, אבל יש בהם נחמה בהקשר הציבורי: "ומילים כמו שלך, אף אחד לא אומר כבר, הנר שלך, מאיר, עדיין בוער".

*הנגנים במופע: איתן איצקוביץ תופים, ערן וייץ גיטרה חשמלית, עמית הראל פסנתר ואקורדיון, אריה וולניץ בס, אביב בכר גיטרה אקוסטית וקאנון, אדם מדר בגיטרה, חלילית, כלי נשיפה ועוד.

מצאתם טעות לשון?