אני אלישע, שבו לי על הבנאי

אלישע בנאי מודה בעצמו שהשייכות לשבט בנאי והיותו הבן של "יובל ממשינה" והנכד של יוסי האגדי, עלולה לעמוד לו לרועץ. "יש בזה את הטוב ויש בזה את הרע", אמר בראיונות. ובאמת אין מה לקנא בו. מצד אחד קשה לבוא עם המשפחה הזו על הגב ולקבל צ'אנס בלי שיגררו אותך מיד להשוואות. מצד שני, ובניגוד לשנה שעברה שבה יצא הסינגל "ברצלונה", עכשיו הדלתות מתחילות להיפתח בפני בנאי ולהקתו "40 השודדים".

בנאי הצעיר מלא בעצמו להתפקע

כשאלישע בנאי עולה לבמה של הבארבי, הוא סוחב איתו על הגב את כל אותם מטענים. אבל בניגוד ל"בנים-של" אחרים במוזיקה הישראלית - לבנאי ג'וניור אין בעיה של לחסות בצילו של האב או בצילה של האם. ההפך. בנאי הצעיר מלא בעצמו עד להתפקע. האגו שלו עצום, הוא בא עם ים פוזה, כולו רעש, צלצולים ושופוני יא נאס. הוא פינטז על הרגע הזה 20 שנה (מאז שהיה בן 3) והנה הרגע הגיע. בנאי מופיע בלי לדפוק חשבון, הוא שר מהביצים, מנגן מהסרעפת, ומסתובב על הבמה כמו טווס רזה עם רעמה, חזה נפוח, חיוך שחצני, ידיים פרושות לצדדים ומבט בעיניים שאומר משהו כמו "אני פאקינג אלישע, וכולכם יכולים לשבת לי על הבנאי".

אלישע בנאי הוא רוקר אמיתי. ואגו הוא כלי עבודה חיוני לרוקר. אחרי שבחורה עזבה אותו, במקום לכתוב "אני מסכן" הוא יכתוב "השארת אותי לבד, יא מניאקית, לכי חפשי". אבל כשאתה מלא בעצמך ונפוח מרוב חשיבות עצמית, אתה צריך שיהיה לך כיסוי במוזיקה, אתה צריך כסף בבנק האמנותי לפרוע את הצ'ק עליו חתם האגו. בנאי הוא רוקר אורגינאלי, צעיר, זועם, מרדן, אפילו בועט, אבל מתחת לעטיפה הזו - הרוק, הגראנג', הרוק הכבד והרוקנ'רול שהוא כותב, מלחין, שר ומנגן עם החברים שלו, הוא לא מבריק. ממש לא מבריק. הוא טוב, אבל לא מצויין, מתאים בעיקר לקהל היעד של בני 14 עד 24, וזה בסדר גמור, ככה צריך בגיל הזה.

בלי הרבה תחכום, בלי הרבה מורכבות

נחמד לשמוע את "40 השודדים", הם עושים רעש חביב שנשמע קצת מיושן, קצת סיאטל של לפני 20 שנה, קצת להקות רוק כבד אמריקניות סטייל "מוטלי קרו", אבל חוץ משיר אחד או שניים ("למה לחשוב" ו"הכל נשרף") אין בזה הרבה תחכום, אין בזה הרבה מורכבות, והם גם לא מביאים שום דבר חדש. ושוב - עבור קהל צעיר שייגנב מהפוזה הרוקיסטית של בנאי עם הקעקועים, השיער, הקפיצות, השאגות והדיסטורשן - זה בינתיים מספיק בהחלט. אבל אין כרגע מה לדבר על בשורה חדשה.

האירוח של האם אורלי זילברשץ בשירים "פאם פאטאל" ושיר ה"Surf" נע בין רגע היסטורי לגימיק. לזילברשץ אין באמת קול והיא לא באמת יודעת לשיר, הזיופים שלה צורמים. אבל ב"פאם פאטאל" היא מעין גרסה מקומית למריאן פיית'פול המבוגרת, וכשהיא מתפרעת על הבמה כמו בת 17 היא מוכיחה שהרוקנ'רול במשפחה לא הגיע מצד אחד בלבד. רק לא ברור למה שניהם, האם והבן, היו צריכים לשיר קטע מ"אינך יכולה", שהיה מיותר כמעט כמו הקאבר הקצר ל"Oh Darling" של הביטלס.

הוא מגניב, הוא חצוף, הוא לא רואה ממטר

טוב שאלישע בנאי הוציא עכשיו את האלבום הזה (וחבל שלא הוציא אותו כבר לפני שנתיים), כי מכאן הוא רק יכול להמשיך הלאה ולעלות. הוא מגניב, הוא חצוף, הוא לא רואה ממטר, יש לו את הגישה הנכונה, יש לו את האנרגיות, יש לו את הספיריט, יש לו את הקשרים. מה שחסר לו הם שירי רוק טובים באמת, או לפחות שיר אחד שייחרט ואנשים יאהבו אותו גם בעוד כמה שנים, או שיר שיגרום ליותר מעשרה אנשים להגיע להופעה שלו ולקנות כרטיס, כלומר להעריץ אותו.

"ברצלונה" הוא להיט נחמד, "סן דייגו" נכנס לפלייליסט של גלגלצ (אגב, יש לבנאי קטע עם חו"ל - ברצלונה, סן דייגו, "המתנקש ממרקש", ואזכורים לקליפורניה וכמובן רומא ופריז, צמד הערים שהן סמל חו"לי קלישאתי בכתיבת שירים בישראל), ובינתיים הכל סבבה, אבל את השירים הטובים שלו באמת הוא עוד לא כתב. הבטחתי לעצמי שלא אשווה אותו לאבא שלו, אבל כשיובל היה בן גילו, 23, הוא פתח למדינה שלמה את התחת והראש עם "אופטיקאי מדופלם", "רכבת לילה לקהיר", "אנה" ו"עתיד מתוק". עד שיוכיח אחרת - אלישע בנאי הוא בגדר אניגודין.

>> יש חוזה חתום: גאנז נ' רוזס בפארק הירקון ב-3 ביולי

• אלישע בנאי
• אלישע בנאי ו-40 השודדים
• בארבי תל אביב