זהו ספטמבר 2015 ומאחורי שלומי שבן "תרגיל בהתעוררות", השיר שבאופן אירוני הפך אותו לרוקסטאר. לפני הכל, טרום 2014, הוא אמנם ידע היטב איך מרגיש "סולד אאוט" בזאפה; אבל רק בשנה שעברה הוא מתח את הגבולות של עצמו, ביודעין או בלי תחושות בכלל, ויצא מלא ביטחון עם אלבום שמערבב קלאסיקות ("תרגיל בהתעוררות"), גחמות מתוקות ("אילת"), חשקים מטמטמים ("יש משהו שמטריד בנוחות הזאת"), התפכחות ("הקסם נגמר") ועוד קצת ממנה ("שמש עלי אדמות"). זה אלבום יפה, עם שיר נושא יפה עוד יותר, שגרם לקהל מסוים להרפות ולהקהל אחר להצטרף. במהלך השנה האחרונה שבן מילא את היכל התרבות והריץ את המופע שאיפשר לו לעשות את הדברים בגדול. מה זה בגדול? בענק. כמו שרוקסטאר בצורתו הישראלית אמור לעשות.
אלו לא עוד (ורק) קריצות, הרמוניות יפות ופזמונים פופיים, זאת הפרסונה כולה; לשמור על מעמדך כמוזיקאי "רציני", אבל גם להתייצב מול כתבי רכילות. לחשוב טוב על השורה הבאה בשיר, אבל לשרוף את הבמה. לעבוד עם להקה שעשתה את זה באופן עצמאי, אבל לארח את נינט וחוה אלברשטיין. לא להגיד דברים קיצוניים מדי בראיונות, אבל לכתוב שיר שחף מפוליטקלי קורקטנס על רה"מ. לעשות טלוויזיה בפריים-טיים, אבל לא פרסומות. להיזהר מתאגידים, אבל לעבוד עם נותני חסויות. לערבב קודש וחול, ולשחק את המשחק. ומכל שותפיו למשחק, שבן פיצח את הנוסחה שהביאה אותו עד למופע הפרידה בתחנת הכוח דליה אנרגיות.
דליה וואטטטט, אתם שואלים? "למרגלות תל צפית ובקרבת יער חרובית", נכתב בקומוניקט, ישנה תחנת כוח פרטית בשם "דליה אנרגיות". זו לא התחלה של אגדת פיות, אלא סיפור אמיתי, שבמרכזו עומדים נותני חסות שרצו לעשות את זה גדול מהחיים, בדיוק כמו שבן, והקימו במה חד פעמית בצמוד למבנה התחנה. למקום הגיעו אלפי אנשים שקשה לתאר במכה. הם הרבה מהכל; הורים, צעירים, אשכנזים, סטרייטים, הומואים, סחים ואפילו תינוקות, בלי קווי אופי דומים ובלי פנים אחידות, כולם שם כדי לצפות בהתממשותו של חזון-על, בלב שום מקום, תחת שמיים שחורים ולצד מבנה תעשייתי.
זה מיקום מעורר סלידה והשתאות במקביל. ובכנות, מי לא היה רוצה להופיע בצמוד לתחנת כוח? מי היה מסרב לסיום מפואר של סיבוב הופעות בקרבת יער חרובית? לא שלומי שבן, שעלה לבמה מוכן לכל והקפיד לעמוד בסטדנרטים לא-ידועים. הקהל רצה לקבל את השיר הכי יפה ב-2014, והוא קיבל אותו ראשון. "האזרח האחד" מגיע שני, מהר מדי, אבל כרגיל דחוס אפוקליפטיות ומצמרר. מיד אחריו "הקסם נגמר" שכולו נשמה שחורה-כחולה, מבוצע על ידי האחיות לוז ושי צברי, שמאוחר יותר גם נותנים ביצוע מופתי ל"הנה בא הסוף" לצד מי שליוותה את שבן בסיבוב האחרון, נגה ארז. האירוחים יפים, גם זה של שלום חנוך, שמבצע את חלקו בכל הכוח.
שבן הוא פרפקציוניסט טוטאלי שמרשה לעצמו קצת יותר בשירים הישנים, "אריק", "עברנו לצפון" ו"דניאלה", שעם הראשון הוא מרחיק לעשות ויורד לרוץ בין האנשים שהגיעו לראות אותו ולא ציפו ליותר מדי תזוזה. הקולקטיב נותנים לו גב מלא לעשות כיף, הוא נותן להם לבצע את "Whisky Eyes" לבדם, נגה ארז חוזרת מדי פעם ואנרגיה טהורה של אחדות קולגות, מוזיקאים טובים, מצליחה לתפוס גם את מי שציפה לערב שאין בו זרמים חזקים. זה נהיה כמו משהו שלא שמעתם קודם (אלא אם הייתם במופע בהיכל התרבות), כשנגני הקאמרטה של ירושלים מצטרפים והופכים לשחקנים עיקריים.
הלילה מסתיים עם "שמש עלי אדמות" שמוקדש ל"אהובתו", כפי ששבן מכנה אותה. שלום חנוך מצטרף וכל הגרנדיוזיות מצטמקת, תחנת הכוח לא נראית עוד, השמיים צבועים שחור – ובלב שום מקום, עומדים שני מוזיקאים ושרים זה עם זה "מה כבר שמש צריכה להיות?".
