עשרים שנה לאלבום "מפלצות התהילה" של משינה, כל האלבום, מהתחלה ועד הסוף, עם כמה הדרנים, חלקם מיותרים, אבל הם לא העיקר. משינה כבר ניגנה את כל האלבום הזה, במופע הפותח לכריס קורנל בגני התערוכה לפני שלוש שנים, אבל יש משהו בתאריך העגול הזה, 20 שנה, שהוא סמלי מאוד, ורק כמה וכמה שעות טובות אחרי ההופעה הזו אפשר לקבל פרספקטיבה נכונה לגביה.
הנה מוטלים נעורינו האבודים על במת ה"בארבי"
כי "מפלצות התהילה" הוא לא סתם אלבום, הוא ציון דרך, בחיי הלהקה, בקשר שלה עם המעריצים, בגיל ההתבגרות של הדור שלי, שלנו, שלכם; אלבום שהוא שם נרדף למרד נעורים, אלבום רוק בנזונה (פיקסיז שמיקסיז, שיופיעו באיראן) שכולו התרסה נגד המבקרים שדווקא אהבו אותו והקהל, שחלק ממנו רצה לחתוך ורידים בגללו. איזה מזל שהיה לי את השכל אז לקבל אותו כהמשך טבעי להתפתחות שלהם, ליישור הקו שעשו עם צלילי הדיסטורשן שעפו עלינו מהאמ.טי.וי.
והנה מוטלים נעורינו האבודים על במת ה"בארבי" בתל אביב. הקהל צועק "משינה! משינה!" כמו בימים הטובים, משתוקק לבס האדיר של מייקל בנסון, לתופים הנפלאים של איגי דיין, למחשב והקלידים הכל כך נכונים של אבנר חודורוב, לגיטרה של שלומי ברכה, שהיא חלום רטוב בפני עצמו, וכמובן ליובל בנאי, זמר הרוק הכי גדול שקם בישראל, האיש שכולנו רצינו להיות אחים שלו, או בני דודים, או לפחות חברים. כי משינה בכלל, ומדינה של "מפלצות התהילה" בפרט, סימל עבורנו את התקופה הכי חופשית וכועסת, יפה ומבלבלת של חיינו, סוף האייטיז תחילת הניינטיז, גראנג' באוזניים, גיטרות אוויר בידיים, בחורות בעיניים ושיר בלב.
ל"מפלצות התהילה" יש הליך נפשי משלו. הנה קיץ 92' באצטדיון בערד, גיל 16, מתפרעים מול יובל שעולה לבמה בתספורת קצוצה מחומצנת, ולא מפסיקים להשתולל. עשרים שנה אחר כך, שוב מול הבמה, יובל נראה כמו דורון מהבארבי, ועדיין כוכב, המקום מפוצץ, שמיר ופטרוזיליה כבר לא ייפגשו באפילה, אבל אתה נפדש באפלה עם בנות הים, על כל המשתמע מכך. ומשינה הם מוזיקאים הרבה יותר טובים ממה שהיו אז. אתם יודעים איך זה, האצבעות מתעבות, הסאונד משתפר. דווקא בתחילת ההופעה, 3 קטעים ראשונים, הסאונד היה על הפנים, אבל הסאונד-מן תיקן בהמשך.
"יש לילה לבן, יש לילה שחור, ויש לילה בעיר"
"סוף הזמנים" נותן אינטרו נחמד, "שלומית בונה סוכה" מגביר אנרגיות ומכניס לקצב, "את באה לבקר" הוא פותחן מדהים לכל אלבום רוק והקהל משתולל עם בנאי הנרגש, שבקושי מצליח לשיר. "אין מקום אחר" משלים צמד להיטים גדולים מיד בפתיחה. ל"בנות הים" יש עדיין צליל משובח. כל שיר כאן מפלצת תהילה בפני עצמו. "איזה איש" הוא מערבון עם דוק אפי. "אהבת אותי" הוא שיר אהבה כואב עם מוטיבים קלאסיים, כמו שיר-נושא לסרט דרמטי שכואב בדיוק במקום שבו הוויסקי מרפא, עם בנאי בתפקיד הבמאי השאנסיונר, ביצירה מרירה-מתוקה על האישה ההורגת-אוהבת של חיינו.
"אישה" הוא פאקינג גראנג' לפנים, סוג של "Come As You Are" שגם אליו הם יגיעו בהמשך. תוספת של נגן סיטאר במרכז הבמה מאריכה את הביצוע ומעניקה לשיר תוספת מעניינת של כמה דקות, שלוקחת את השיר למקום אחר, הרחק במזרח. "יש לילה לבן, יש לילה שחור, ויש לילה בעיר", אומר בנאי שלא מרבה לדבר, אבל בכל פעם שהוא עושה זאת הוא מודה כמה שהוא נרגש. על אמת. ירון בכר מצטרף במפוחית והשיר הופך לרוק כבד טקסי, פולחני, שמחזיק מתח בבית ואז מתנפץ במה שהוא כביכול פזמון, קאלט משינאי שמחבר את זפלין וסיאטל.
"תתעורר", הוא השיר באלבום הזה שהכי מתאים להגיע איתו למנת האלכוהול המקסימלית, כשהכל מסתובב עד שצונחים במיטה, במקום להתעורר. זה רוקנ'רול נהדר, גראנג' רך שמושפע מסבנטיז, לא מתוחכם אבל מצויין והקהל מת עליו. בנאי עומד שכבוד גדול לנגן אלבום שלם, וברכה שר את "זה לא יכול להיות ישן", עם אפקטים רובוטיים בצליל הקלידים והמחשב, ובתנועות הגף של ברכה, מעין הומאז' לימי שולץ. ירון בכר מנגן בסינטיסייזר, האווירה היא דפש-מודית, ואז בבת אחת הוא מתפרץ לגראנג' קטלני והגיטרה של ברכה מרגשת כמוהו, בשיר שמושפע גם ממינימל קומפקט, לכאורה לועג לאתניקס, והוא הכי משינה עם רגעים קסומים של נגינה.
שלומי ברכה בעקבות דני סנדרסון
"הארי קריש דם", שמורכב משמות שמשינה רצו לתת לאלבום הזה, הוא ההומור הברכאי בגדולתו, המשך להומור הנונסנס האסוציאטיבי של דני סנדרסון בכוורת. הקטע האינסטרומנטלי "מפלצות התהילה" הוא נעים, הזוי וחמוד, כמו רוב האלבום הזה. "הכל התחיל בנאצר" הוא התפרקות אנרגיות מטורפת עם ספיד-מטאל, הברקות נונסנס והשפרצת הזעם הכבוש על מלחמת לבנון והחרא של האייטיז בבלגן מטורף, עם נגינה גדולה של דיין ובנסון, סולו חזק של ברכה וסצנות פורנו בגראז'. וזהו, נגמר, הם יורדים.
להדרן הראשון בנאי מזמין את איגי דיין, או יותר נכון "איגיפלצת", שנותן ביצוע עם גיטרה ל"Breaking The Girl" של הרד הוט צ'ילי פפרז. זה נחמד אבל לא יותר. אחריו הם נותנים את "עכשיו את בוכה", השיר הכי פינקפלוידי שלהם, שלקוח מ"להתראות נעורים שלום אהבה". אישה עצובה וגבר מנחם בעולם מופרע ואווירה אפוקליפטית. תענוג. "התשובה" מקבל ביצוע בפול-פאוור עם אריזה רוקיסטית חזקה, אבל חצי מהקהל אדיש אליו. אחרי 20 שנה משינה לא מצאו מנוחה ולא את התשובה אבל הם עדיין מאמינים. הקהל די אדיש גם ל"צ'פלין צ'רלי", השיר המוביל מאלבום הסולו של שלומי ברכה, שזוכה לביצוע מדליק דווקא מפי יובל בנאי.
אין מקום אחר, בשיא הכוח
ב"Allison" משינה סוגרים מעגל עם הפיקסיז, ש"בוסה נובה" שלהם היווה מעין השראה ל"מפלצות התהילה". הביצוע מחורע כיאות, אבל הקול של בנאי לא מתאים לשיר הזה. לפני אחרון מגיע "נגעה בשמיים", הבולט באלבום "שיא הרגש", עם ליין קלידים רחפני ודיסטורשן בלי טיפת אקוסטית, סוג של גראנג' עם וריאציה אלקטרונית, ומשינה נותנים בראש. ואז מגיע הקאבר ל"Come As You Are" של נירו ונה. הקהל איתם מהשניה הראשונה של הבס, בנאי מזייף בשירה, אבל למי אכפת כשברכה מפצה בסולו נחמד.
בהדרן השני הם חותמים את הלילה עם "אין מקום אחר" בגרסת 2003, מתחילים ברוק, עוברים להאוס, בונים מתח של טראנס עם חשמלית סטייל אינפקטד מאשרום וקלידים ברקע. בנאי רוקד בטירוף, דיין זה דיין, תעיר אותו באמצע הלילה הוא ידפוק בייסדראם בלי לפספס סנטימטר, חודורוב ובנסון עושים קצת "לימוזינה" ומשינה מביאים את הקהל לאטרף, נותנים מכת רעש, אוחריה מגיעה התפרקות אנרגיות, ושוב רעש ושוב פיצוץ אנרגטי קטלני. הם סוגרים את המעגלים, בנאי מציג את החברים, והם מסיימים בעוד צ'פחה אדירה של עוצמה רוקיסטית. ככה נזכור את משינה, להקת הרוק כנראה הגדולה שהיתה פה, שמסיימת בשיא הכוח.
