הופעה מהדהדת

כמו רבים אחרים את "אקו אנד דה באנימן" גיליתי אי שם באייטיז המוקדמות. מצאתי אותם בעומק אוסף להיטים בריטי על קסטה כפולה. בין שירי פופ די גרועים נצצו שתי פנינים - "דה קאלט", עם "She Sells Sanctuary", ו"אקו" עם "Bring on the Dancing Horses". גם שוש עטרי ז"ל, שהחזיקה תוכנית פופ מובילה ברשת ג', השמיעה לא מעט את "הביאו את הסוסים המרקדים" (כי הקפידו לתרגם הכל). את שם ההרכב היא נמענה מלתרגם, כי לא היתה בטוחה אם "אקו" הוא שם הלהקה או שם מנהיגה (ל"דמעות לפחדים" ול"מחשבות פשוטות" היה פחות מזל). עטרי לא זכתה לצפות בביקור השני של "אקו" בישראל, אבל רבים מעמיתיה וממאזיניה מילאו את הרידינג 3 בשישי בלילה, מנסים לשחזר למשך שעה וחצי קסם פוסט-פאנקי מלפני שלושים שנה עם גיבורים מוזיקליים אמיתיים.

מספקים את מיטב הלהיטים ולא מנסים לדחוף בכוח

אקו אנד דה באנימן, או ליתר דיוק איאן מק'קאלך, הסולן, ו-וויל סרג'נט, הגיטריסט, עדיין פעילים ויוצרים ב-2011. הם מקפידים לשחרר אלבום כל כמה שנים ולטובתם צריך לציין שגם בשנות החמישים לחייהם הם לגמרי לא מביכים את מורשתם המוזיקלית באולפן. הבסיסט המקורי לי פטינסון, נכנס ויצא מההרכב במהלך השנים והלהקה אפילו ניסתה, ללא הצלחה, להקליט אלבום בלי מק'קאלך. לתל אביב מגיעים סרג'נט ומק'קאלך שנתיים אחרי אלבום יפה ומכובד (The Fountain), אבל בלי שום רצון לדחוף לנו שירים חדשים, אלא מתוך הבנה ברורה שקהל ההופעות של הלהקה מגיע לשמוע את מיטב הלהיטים. הסחורה סופקה במלואה.

מק'קאלך עולה לבמה כשהוא נראה בדיוק כמו שיכולנו לצפות ולקוות - זמר בריטי סופר קול, או כפי שתיארה זאת מישהי בקהל - "הומלס מוקפד". משקפי השמש לא ירדו מעיניו גם באולם החשוך, מעיל צבאי אמריקאי, ג'ינס קרוע ו"אול סטארס" לבנות - כנראה שמדובר באותם בגדי הבמה שלו אי שם מתחילת הקריירה, או שחזור מדויק שלהם.

באו לתת עבודה

סרג'נט, גיטריסט מעולה שהשפיע על לא מעט אוחזים בשישה מיתרים, לא יצא משמירה אישית על שורת האפקטים שלו על הרצפה והקפיד שלא להסתכל אפילו לכיוון הקהל. האיש בא לעבוד, וזה בדיוק מה שהוא עשה היטב. השניים מתוגברים בקלידן שהוסיף מעט סימפולי מיתרים, בסיסט טוב, גיטריסט נוסף, שחסך לסרג'נט את ההתעסקות באקורדים המיותרים והמעצבנים הללו, ומתופף מצוין, שעזר להחזיק את שירי הפופ-פאנק של אקו גדולים ועוצמתיים. חבל שמנהיגי הלהקה כלל לא טרחו להציג אותם.

עשרים שירים ניגנו אקו אנד דה באנימן ברידינג, לא יותר ולא פחות. מלבד נציגות בודדת לאלבום האחרון, התבסס הסט ליסט על האלבומים הקלאסיים מתחילת האייטיז  - Crocodiles, Porcupine ו-Ocean Rain המופתי. הם פתחו עם Going up ו-Show of Strength הוותיקים ובשיר השלישי Rescue, כבר היה ברור לכולם - החבר'ה הוותיקים עדיין בכושר טוב.

"זה כמו ליברפול"

מק'קאלך עישן לסירוגין וקצת פלירטט עם הקהל בין השירים, כשהוא מקפיד לנוע מעט מאוד על הבמה, למרות שבהשוואה לסרג'נט, מדובר היה בריצת מרתון. ניתן היה לראות שמק'קאלך אהב את הפידבק החם שקיבלה הלהקה מהקהל המקומי והוא אפילו העניק לנו את המחמאה הגדולה מכל - "זה כמו ליברפול" - עיר הולדתו. כבריטי ותיק, אפילו הוא לא הצליח להתעלם מהחתונה המלכותית של הצהריים ותהה עם אפשר לשדר עבורו משהו מהטקס בשידור חי. היה אפילו הומאז' קטן לרוד סטיוארט בבעיטת מגבות, שגולגלו לכדורגל מאולתר, לכיוון הקהל.

אחד הרגעים היפים של המופע היו בלי ספק הביצוע המדויק של Bring on the Dancing Horses המצוין. היה מרגש לשמוע אותו בלייב אחרי כל כך הרבה שנים והיה ברור כי לא רק אני הרגשתי ככה. הקהל עטף את הביצוע בשירה עוצמתית שהצליחה לרגש גם את "האיש שראה הכל" ואוחז במיקרופון ולרגע חשדתי שגם סרג'נט הרים את ראשו מהפדלים שלו, אבל כנראה שרק הסתנוור מהפלאשים של הצלמים.

"השיר הכי טוב שאי פעם נכתב"

בהמשך ההופעה זכינו לביצוע מצוין של Killing moon האלמותי, שהוגדר על ידי כותבו כ"שיר הכי טוב שאי פעם נכתב". גם ריצ'ארד קלי, הבמאי של סרט הפולחן "דוני דרקו", חשב כנראה כמו מק'קאלך, ובזכות הכנסת השיר לפסקול הסרט הוא זכה לחיים מחודשים גם בעשור האחרון. סרג'נט עולה על גיטרת 12 מיתרים אדומה ומפליא לנגן כל תו מהיצירה הקסומה הזאת. המועדון כולו הרגיש בצמרמורת מטפסת במעלה העורף. השיר הזה מדגיש את העובדה שצמד בני החמישים הללו יודעים לכתוב חתיכת המנון אינדי-פופ מדהים וגם לבצע אותו בלי לגרוע ממנו גרם של התרגשות, לפחות אצלנו.

צריך להזכיר גם את הביצועים היפים ל-Seven Seas הענוג, שלווה אף הוא בשירה אדירה מהקהל המקומי, וגם את הקלאסיקות Lips Like Sugar, The Cutter ואחד משיריהם היפים ביותר Nothing ever lasts forever.

קאבר קטן ללו ריד

כאמור, הלהקה, ובמיוחד סרג'נט, באו לעבוד. מק'קאלך, לעומתם, התענג על ההופעה וקצת אלתר על גבי אחד משירי ההדרן מחרוזת של קלאסיקות, בראשם Walk on the Wild Side, של לו ריד. הלהקה המשיכה לזרום עם הסולן ורק "פקיד הגיטרה" המזדקן עמד בצד, הפסיק לנגן, כשהוא נועץ מבט משתאה בחברו הוותיק (כנראה שהם עדיין מדברים) וחושב לעצמו אחת משתיים: "איך יש לו עוד כוח להתלהב ממשהו אחרי שלושים ומשהו שנה?" או "יש לו עוד שיר ו/או שלוש וחצי דקות עד שאני בשעות נוספות ו/או בחריגה מהסכם העבודה".

למרות הכל הייתה הופעה יפה, עוצמתית מבחינה מוזיקלית, לא מאכזבת בכלל עבור המעריצים האדוקים וגם עבור האחרים ולפרקים גם ממש מרגשת. היה כיף. תבואו שוב. גם אנחנו נבוא.

>> שירים אדומים ל-1 במאי, מהביטלס עד רייג' אגיינסט דה מאשין

• אקו והבאנימן
• הופעות חו"ל בישראל
• רוק
• רוק בריטי