בתחילת העשור הנוכחי הוא נחשב, יחד עם ג'ק ווייט מהווייט סטרייפס, לאחד משני הגואלים של הרוק'נרול. הווייט סטרייפס ולהקת-האם של ג'וליאן קזבלנקס, הסטרוקס, הפכו את הגיטרות החשמליות להיות שוב קוליות, וכל אחת מהן עדכנה לצרכיה צלילים ורוחות מעשורים קודמים.
הווייט סטרייפס עשו את זה לבלוז, הסטרוקס לרוק האלטרנטיבי של ניו-יורק: מהוולווט אנדרגראונד של שנות ה-60 דרך טלוויז'ן והראמונז וסואיסייד של שנות ה-70 ועד לסוניק יות' של ה-80.
הם היו חמישה ילדי עשירים (אביו של קזבלנקס הסולן הוא מייסד סוכנות הדוגמנות "עלית"), שבאלבומם הראשון החזירו לאופנה את מעילי העור השחורים, מכנסי הג'ינס ההדוקים, השירה המרושלת-מנוזלת, ולהיטי רוק-גיטרות קליטים כמנסחי הצהרות זהות עצמית קולקטיבית עבור דור חדש של צעירים עירוניים מעודכנים.
עבודות צדדיות מצוינות
שני האלבומים הבאים של הסטרוקס כבר העידו על צניחה נוראית באיכויות החומרים, ולטעמי גם משקלו הסגולי של אלבום הבכורה היה הרבה פחות כבד ביחס להררי ההערצה-הערכה-משמעות שהורעפו עליו
הסטרוקס היו כנראה הלהקה הכי "מוערכת יתר על המידה" בעשור המסתיים. אבל, לזכות סולנם נזקפות שתי עבודות צדדיות שלו מהשנתיים האחרונות שהיו ממש מצוינות. ב-2007 חבר לפארל וויליאמס ולסאנטיגולד ב-"My drive thru" (שגיאת הכתיב האנגלית במקור, ש.מ.), סינגל שליווה קמפיין של קונברס והיה התכה מעולה של פופ, היפ הופ ורוק.
בשנה שעברה קזבלנקס התארח באלבום המשותף של ספארקלהורס ודיינג'רמאוס ושר את Little girl, לטעמי הרצועה הכי סקסית שעליה הניח עד כה את קולו הקטן, מאנפף, עצל ומנוכר.
התמלילים מוכיחים שבאיש עדיין נותרה תשוקה
קזבלנקס אינו החבר הראשון בסטרוקס שמוציא אלבום סולו, והבכורה שלו כעצמאי ממשיכה את הקו משני שירי השת"פים שלו, כשהיא מוכיחה שאת הקטע שלו הוא עושה טוב יותר בלי הלהקה. עתידה של הלהקה אינו ברור כרגע, אבל צריך לקוות שגם אם הסטרוקס ימשיכו יחד, קזבלנקס יסחב אותם לאזורים שבהם בחר לשוטט לבד.
אלבומו החדש, ששאל את שמו מספרון של אוסקר ווילד, הוא יצירה מבולבלת אבל מרתקת, יורה ליותר מדי כיוונים אבל לוהטת לפרקים, ומוכיחה לפחות בתמלילים שלאיש עדיין נותרה תשוקה, ושהוא חש מחויב לנסות ולהוציא משהו מהעמדה שבה הוא מבוצר כאחד ממותגי האינדי-רוק הנחשקים של דורו.
הסינגל הראשון, "המימד ה-11", נשמע כמחווה ל"ליגה האנושית" ולסצנת הפופ הבריטי של שנות ה-80, בעוד "רחוב לאדלואו" הוא בלדת קאנטרי שמותקפת בברוטאליות על-ידי תכנותי תופים שכמעט משתקים אותה.
הגיטרות לכל האורך די דומות לאלה של להקת-האם, אבל ההפקה הכמעט כאוטית, ובייחוד הרצון המודגש של קזבלנקס לחתור לקראת משמעות ולתמלילים עמוקים יותר, עושים את עיקר ההבדל כשהוא סולן: הסטרוקס כל-כך הקפידו להיות קוליים, עד שנהיו משעממים.
קזבלנקס מרשה לעצמו לחפש, לתהות, להסתכן, ולכן הכריזמה שלו גם מבהיקה לפעמים
שני השירים הכי טובים לטעמי הם הראשונים, הקצביים והקלילים מוזיקלית מכולם. באוזניי, ובכך נותרתי בדעת מיעוט לאורך השנים, קזבלנקס הוא לא הרבה יותר מאשר נער פוסטר אלטרנטיבי, דוגמן של לייף-סטייל, עם כישרון מוזיקלי לא מבוטל אמנם, אבל כזה שמאוד רחוק משלל הכתרים והציפיות שנקשרו בו.
כשהוא מרשה לרוק שלו לעלוץ, פשוט כך, הוא במיטבו. הכול מסתבך כשהוא מטיל את כובד האמנות על כתפיו הצרות. לכן, כשאחרים תפרו לו פלייבקים מבריקים ושירים מחודדי כוונות הוא זרח, ואילו כאן הוא באמצע: אמנם בלי מועקת המגניבות המסרסת של הסטרוקס, אבל גם בלי די מטעני כישרון, דמיון וחזון שיהפכו אותו לגיבור שחסידיו תובעים ממנו להיות.
