הנה עוד אלבום שמעיד על הזמנים המשתנים בתעשיית המוזיקה, המחפשת את עתידה הדיגיטלי. ככל הידוע לי, זה מקרה ראשון של אמן שמדליף בעצמו את אלבומו לרשת כדי לאנוס את חברת התקליטים שלו להקדים את הוצאתו.
אמנים מצאו דרך להתחכם לחברות שלהם כמעט משחר התעשייה. כבר בסוף שנות ה-30, בילי הולידיי קיבלה מקונצרן CBS הפחדני, שחשש מחרמות של עסקים ולקוחות בדרום השמרני, אישור חריג ביותר להוציא בחברת תקליטים אחרת את אחד השירים הפוליטיים הכי מופלאים ואמיצים בתולדות הפופ, "פרי מוזר". בעידן תקליטי הוויניל דלפו מה שכונו "בוטלגים", הדפסות לא חוקיות, מאולפנים ומהופעות, לפעמים ביוזמת ובקריצת האמנים. ואלו שרצו לשבור חוזה ולהקצין ריבים או להשתחרר מחוזים הדליפו לרשת הדיגיטלית שלל חומרים.
אבל אנג'ל הייז לקחה את זה צעד קדימה. אחת ההבטחות הכי גדולות של השנה שעברה, כעסה על הכוונה של חברת התקליטים שלה - Republic, לשחרר את אלבום הבכורה שלה רק במרץ הקרוב, והדליפה בעצמה את האלבום לרשת, מה שגרם לחברה להקדים את הוצאתו הרשמית והמסודרת לשבוע לאחר הזליגה.
אחרי שני מיקסטייפים ושני אי.פי שדחסה בשנה שעברה ושעוררו תיאבון, האלבום הרשמי בהחלט מאשש את ההבטחה, אבל לא לגמרי מממש אותה. הייז, 22, בת להורים ממוצא אפרו-אמריקני ואינדיאני, גדלה באזור דטרויט תחת חינוך קתולי אדוק, מה שלא ריסן ואולי דווקא עודד את הפתיחות והנועזות שלה. היא מגדירה עצמה כ"פאנסקסואלית" ואומרת ש"לאהבה אין מגבלות. אם אתה יכול לגרום לי להרגיש, ולגרום לי לצחוק, אני יכולה להיות איתך. ולא משנה אם יש לך וגינה או שאתה הרמפרודייט או כל דבר אחר". בטקסטים המשוננים שלה היא כבר נכנסה לקרבות מילים עם זמרות אחרות, וכשכיסתה שיר של בן דטרויט אחר, אמינם, דיברה על תקיפות מיניות נשנות שעברה בגיל שבע וששמרה בסוד בילדותה.
"זהב מלוכלך" פחות מצטיין בתכנים שיורה הפה הגדול שלה, ויותר באופן שבו הנוכחות הקולית שלה בהחלט חזקה, כובשת, לפרקים סוחפת. כזמרת אר'נ'בי וכראפרית, הייז היא מבצעת מעולה, לטעמי שם היא עוצמתית יותר מאשר ככותבת.
כעשרה מפיקים עבדו על האלבום הזה, ששיריו הפותחים משלמים את מנחות הבשר לסאונד המטאלי והמעצבן של להיטי מצעדי הפופ, סול, היפ-הופ, דאנס מהשנים האחרונות. אבל אחריהם האלבום נוסק ב"צוללי מים עמוקים", שילוב מצוין של ראפ עם רטרו מסונתז לניו ווייב מהאייטיז. ובחיבור הזה, של היפ-הופ מסחרי ואלקטרוניקה, הייז כמעט לוהטת: "בית כנסת שחור" הוא בלדה טובה, ו-White Lilies / White Lies ו-Crown משחזרים את הקצבים השבורים עם ההשפעה הערבית בעבודה החלוצית של טימבאלאנד ומיסי אליוט ומעדכנים אותם לאמצע העשור הנוכחי. קצב העבודה של הייז מסחרר כמו הדיבור והשירה שלה. עוד אין לה איכות שתשתווה לכמות, אבל בהתחשב בגילה, בנחישות ובדורסנות שלה, סביר שבעוד כמה שנים תהיה לשם מוכר בכל בית.
הקסם נחבא: אמנים שרים פיטר גבריאל באלבום בינוני
_c.jpg "פיטר גבריאל, הופעה 2 (צילום: Simone Joyner, GettyImages IL)")
זה החל לפני כמה שנים באלבום שבו פיטר גבריאל ביצע משירי אמנים אחרים, במה שאמור היה להיות פרויקט שבו הם גם יחדשו אותו ושכל החידושים ייצאו במקביל. כבר החידושים שלו לשירי אחרים לא התנשאו לפסגות, והנה בא אלבום התשובה, ומנמיך עוד יותר את הרף. גבריאל , תכף בן 64, שמרבה בשנים האחרונות לבקר מחדש בעבודות העבר שלו, לא הוציא אלבום עם שירים חדשים יותר מעשור. אבל הביקור החוזר הזה של אחרים בשיריו אינו נוטה חסד לרובם.
רג'ינה ספקטור מתוקה, ורנדי ניומן עושה את עצמו מצוין ב"ביג טיים", ברגע של ציניות קלילה יחסית. אבל יש כאן בעיקר תחושות של עייפות וליאות כמו בשתפ"ים של גבריאל עם להקת אלבו שסתם מעקרים את הקסם מ"מרסי סטריט" ועם "ארקייד פייר" שנשמע כחיבור הכי פחות מוצלח שניתן לדמיין בינו לבינם. חיבור שהופך את "משחקים ללא גבולות" לכמעט מסורס. משיר מוביל של גבריאל, הוא הפך לאחד הרגעים הכי חלשים של ארקייד אי פעם. אפילו החזרה לעבודה עם ידידו הוותיק בריאן אינו - בינונית.
יש כאן רק שלושה שחורגים מהבינוני מינוס. אולי לא במפתיע, שניים מהם הם כותבים שירים שמה לעשות, ויסלחו לי אוהדיו, נמצאים בכמה ליגות מעל גבריאל עצמו. לו ריד זצ"ל הפך את אחד מרגעי הפופ הכי נפלאים של גבריאל, "סולסברי היל", לקינת דיסטורשן לגמרי משלו, שמפרשת מחדש את המילים, ושלפחות מרעננת את התוכן ומאתגרת את המאזין. ופול סיימון, רוב הזמן בליווי גיטרה אחת בלבד, ניגש באומץ ובתום לב ל"ביקו".
לטעמי "ביקו" הוא השיא האמנותי של גבריאל: המנון וקינה ללוחם החירות הדרום אפריקאי שמת בכלא טרום תום האפרטהייד, ושנהנה במקור מהפקה מצמררת, מפלחת לב וקרביים. סיימון מצוין, אבל לא מצליח לדגדג את העוצמות מקפיאות הפעימות של המקור, שנשען על הלמות תופי אבלות שהם עצמם משיאי החיבורים בין מוזיקה אפריקאית לפופ מערבי.
כמובן, גם סיימון חתום על שיא שכזה ב"גרייסלנד". אבל, כפי שקורה יותר מדי באלבום הזה, סך האלבום לא רק נופל מסכום מרכיביו, הוא ממש קורס, מתמוטט ונקבר תחתם. זה מצער משום שנדמה שגבריאל עתיר הזכויות היה יכול להפעיל מסנני איכות קצת יותר הולמים להגנת שיריו.
מלבד ריד וסיימון יש כאן רק גרסה אחת שאכן ראויה לתשומת אוזני מי שאהבו את השיר המקורי: ג'וזף ארתור האט מאוד את "שוק דה מאנקי", ניתק אותו לחלוטין מההפקה הכה חדשנית לזמנה ומרכזית בביצוע המקורי, והפך את השיר למכתב מסויט ממרתפי הנפש שמוותר על כל האמצעים המקלים שאפשרו במקור לגבריאל להחדיר שיר כה קודר לצמרות המצעדים.
