את הרשימה הזאת, על הסרט הדוקומנטרי "Cobain: Montage of Heck", היה ראוי לכתוב בכתב יד. לא כתב עגול ומסודר של תלמידות טובות, אלא אותיות צפופות, עולות יורדות מהשורות, מתחברות זו לזו, לא מובנות, כואבות. אותיות כאלה, שנזרקות מתוך הבטן אל הדף, היו מעבירות אולי משהו ממנו, משהו מ-4,000 דפי יומנים שקורט כתב ו-800 שעות האודיו שהקליט ו-200 שעות המוזיקה שלא שוחררו, שהתחבאו במחסן, עד עכשיו. ואתם הייתם מתעכבים על כל מילה, מנסים לפענח את הכתוב, נותנים לסערת הרגשות לשטוף גם אתכם.

ברט מורגן קיבל מפתח למחסן הזה ב-2007. רשות להציץ פנימה, לחפור בידיים חשופות. במשך שלושה חודשים הוא צנח מטה מטה במאורת הארנב החשוכה, כמו לתוך באר עמוקה מאוד, עד שפתאום נשמעה חבטה. הנפילה הסתיימה והוא נחת על ערימת עלים יבשים. "Cobain: Montage of Heck" היא המזכרת שהביא משם. דיוקן משפחתי פועם שבו מוקף בעיגול אדום ראשו של קורט. וכולנו יודעים מה קורה לראש הזה בסוף הסרט.

מפסיפס של קלטות שבהן מספר קוביין על ילדותו ועל חייו, צילומי דפים ממחברותיו, ציוריו, קטעי וידיאו של מאחורי הקלעים, ריאיונות ורגעים ביתיים, ושיחות עם האנשים הקרובים ביותר – אמא, אבא, אחות, חברה לשעבר, קורטני ובסיסט נירוונה קריסט נובוסליץ', אלה שהיו שם גם אם היה נשאר איש תחזוקה באברדין, וושינגטון, כמו שאמר מורגן – נחשפת תמונה. איך נראית התמונה הזאת? בערך כמו ש"Lithium" נשמע. מערבולת של רגשות, רצונות, אושר, דיכאון, בדידות, חרמנות, געגועים, קנאה, ניכור, אהבה, שנאה, הרס עצמי, פחד, זעם, אדישות, אינטימיות, עלבון, כיעור, יופי. כמה יופי.

תשכחו מאוסף "גרייטסט היטס"

"הדבר הראשון שאתה מחליט הוא שלא הכל נכנס", אמר מורגן בריאיון אחרי ההקרנה בסינמטק, שם הוקרן הסרט במסגרת דוקאביב. "זה לא אוסף 'גרייטסט היטס'". בעיניו הסרט נועד לקרב בין בת לאבא שלה. שכן ברגע שפרנסס בין קוביין לחצה את ידו, היא אמרה לו שלמרות שכרגע נפגשו, היא כבר מכירה אותו יותר טוב מאשר את אבא שלה. תודה שנתת לי את הזמן הזה עם אבא שלי, היא אמרה לו אחרי שצפתה בסרט. חתיכת מתנה היא קיבלה. וגם לנו יצא מזה משהו.

הצפייה בגיהינום של קורט קוביין לא קלה. וכשאני כותבת לא קלה אני מתכוונת למחניקת גרון, מוחצת לב, קורעת את עור התוף, מכווצת בטן, דורכת על כפות רגליים, צובטת את הנשמה. חוויה אינטנסיבית שואבת אנרגיה ומרוקנת. כמו תיבת פנדורה, גם המחסן הזה לא יכול להיסגר מרגע שנפתח, ואת מה שהיה בתוכו צריכים הצופים לקחת איתם הלאה.

מכאן ואילך תמשיכו לשמוע את קולו של קוביין כשהוא מספר איך צחקו עליו התלמידים בבית הספר, איך אמא שלו לא רצתה אותו בבית, איך האמא החורגת שלו לא רצתה אותו בבית. תמשיכו לראות את האנימציה המופלאה השזורה בסרט, יצירתם של סטפן נדלמן האמריקאי והיסקו הולסינג ההולנדי, ריאליסטית לפרקים, ומופשטת ברגעים אחרים, מהפנטת כמו הפרחים הפינק פלוידיים של "החומה", שמתפתלים לתוך הזיכרון ונובטים בתוכו בכל פעם שעונה מתחלפת.

תמשיכו גם לראות את כתב ידו של קורט, המתאר את הרצון למות, את החלומות האלימים, את הבדידות המכלה, את כאבי הבטן הבלתי פוסקים שלו, עדות נחרצת למצבו הנפשי. "רוב הזמן אני שר מהבטן", שומעים אותו אומר, "מהמקום שבו כואבת לי הבטן. הייתי שר ומשתעל ויורק דם, אי אפשר לחיות ככה. אני אוהב לעשות מוזיקה, אבל משהו לא בסדר". זה מסביר למה השירים שלו פוגעים ישר בבטן. זה מסביר גם למה ניסה הרואין לראשונה ב-1987. "הייתי מוותר על הכל כדי להיות בריא", אמר, "אבל מצד שני אני תמיד חושש שאם אפטר מהבעיה הזאת בבטן, אולי אהיה יצירתי פחות".

ויש גם איזה קול שליווה אותי לאורך כל הסרט ואמר, אמריקה, את עושה משהו לא בסדר. את עושה משהו ממש דפוק. את מרימה גבוה מדי מהר מדי.

אבל הכי קשים הם קטעי הווידיאו האינטימיים שבינו לבינה לבין ההרואין. "אני אשיג שלושה מיליון דולר ואז אהיה נרקומן", מספרת קורטני על התוכנית שלו, שהתמששה, כשהיא מדליקה סיגריה בסיגריה. המשולש ההרסני הזה הוליד תינוקת מכורה למתאדון, השתוללויות מאוהבות בדירה שאי אפשר לא לחייך כשרואים אותן, ואת הופעת האנפלאגד הטובה בהיסטוריה, זאת עם הסוודר הירוק המהוה והמבט הפצוע והקול החורך.

ארגז הכלים של ברט מורגן

מורגן שם דגש בסרט על תחושת ההשפלה של קוביין, עם המשפחה, עם החברים, עם התקשורת. הוא חוזר על זה שוב ושוב בכל מיני וריאציות. אבל אל תיתנו למילה דוקומנטרי לבלבל אתכם. זה לא אומר שזה היה החלק הדומיננטי באישיותו של קורט, זה לא אומר שזה מה שגרם לו להחליט להפסיק לחיות. כי ברט מורגן הוא בן אדם, ולכל בן אדם יש את הפילטרים שלו, שגורמים לדברים מסוימים לבלוט, ולהחליט מה כן נכנס ומה לא. וברט מורגן, כך מתגלה באותו ריאיון על במת הסינמטק, מאוד רגיש בעצמו למה שהוא תופס כהשפלה.

כשהמראיין שלו, מני אבירם, בין השאר עיתונאי מוזיקה וחובב רוקנרול מושבע, מתעניין בקורט, באמינות הסברי המשפחה, בפסקול המלווה את הסרט, בנירוונה, ופחות במורגן עצמו או בטכניקות האנימציה או בעבודת הבימוי, מורגן חווה זאת כהשפלה, והשפלה, כפי שלמדנו מקוביין עצמו, היא רגש הרסני ביותר. מרגע לרגע הוא מתרגז והופך לעוין, מסרב לענות על שאלות, מתפרץ. זה אולי גורם לאי נעימות על הבמה ובקהל, ואולי מפתיע מאוד את אבירם, שכולו כוונות טובות ועניין טהור, אבל גם מספק הסבר בהיר ונטול מסכות נימוסיות ודיפלומטיות למבט של מורגן, לארגז הכלים שהגיע איתו כשפתח את המחסן של קוביין, לנקודות התורפה המשותפות שלהם.  

אני מנסה להיאחז במשהו מנחם. אולי בכך שקורט לא צריך להיות כוכב רוק מזדקן. הרי חוץ מדיוויד בואי כמעט אף אחד לא עושה את זה בחן. רק תראו את אל פצ'ינו ב"דני קולינס" החדש של דן פוגלמן ותבינו. אבל 27. לעזאזל. אפילו 72 נראה לי עכשיו צעיר מדי. לפעמים כשאתה מנסה להרוג את הכאב אתה שוכח שאתה מחובר אליו.

את "Cobain: Montage of Heck" תמצאו מ-22.5 ב-HOT VOD Movies.