רוד סטיוארט הוא כנראה אחד מכוכבי הרוק החמודים בתבל, ובעיקר האיש עם הרגליים הכי על הקרקע. זה מתחיל ביחסי הציבור. בניגוד לרוב הכוכבים הבינלאומיים, מצליחים יותר או פחות, סטיוארט הוא אחד שמשתף פעולה. רוצים ראיון? סבבה. רוצים עוד אחד? בכיף. למה מה? וגם בפארק הירקון מול עשרות אלפי אנשים, אחרי שהשתזף כל היום בבריכת המלון והיה הכי ידידותי, הוא עולה לבמה בנונשלנטיות. תשעה נגנים ושלוש זמרות ליווי כבר מחכים לו. הוא עולה לבוש כמוהם וברור שהוא בא לעשות מצב רוח טוב.
הוא מתחיל בגרסת כיסוי ל"Having a party" של סם קוק ואז עובר "Some guys" שהקהל מכיר גם אם הוא לא מכיר. את השיר הזה הוא מבצע בעיבוד של רוברט פלמר המנוח. תמונות של פלמר מוצגות על המסכים. גם בשיר הבא, "This old heart", יש צילומים ישנים של המבצעים המקוריים, האחים אייזלי. בכלל, מאז שהפך למלך גרסאות הכיסוי של שירים אמריקאים, סטיוארט גאה מאוד בסטטוס שלו כמחייה העבר.
"Tonight's the night" פתח את הלהיטים המקוריים שלו ומיד אחריו הגיע "Maggie May", השיר שהתניע את הקריירה שלו. הביצוע הוא אולי לא הביצוע הכי מרגש ששמעתם אי פעם לשיר, אבל סטיוארט מחפה על זה בהשקעה. הוא בא לגרום לקהל ליהנות והוא עושה הכל כדי שזה יקרה. הקהל מצידו, בעיקר אנשים בגילי ומבוססים (במילים אחרות, אשכנזים כמוני) באו ליהנות, וכשהוא מבקש מהם להשתתף בפזמון הם עושים זאת בשמחה. הלהיט הבא, "Forever young" מ-88 פחות מוכר בישראל, אבל מה זה משנה? זמרות הליווי החליפו לתחפושת בריטני בתיכון והן סקסיות וחמודות ועושות שמח.
הקול של סטיוארט חזק כשהיה, אבל לוקח לו זמן להיפתח. דווקא ברוק אנ' רולים הישנים הוא מתעלה על עצמו, וגם בקטע האקוסטי. בגילו הוא כבר זקוק להפסקות מדי פעם, אבל בשביל זה יש סולו תופים או סולו סקסופון, וריקוד מעגל של המלוות. חוץ מזה שהוא מהז'אנר של אלה שאוהבים להחליף בגדים, והקהל שבא לראות אליל שלהיטיו הגדולים בני 40 שנה בערך, יודע מה מצפה לו.
האמת, לא ברור כמה מקוני הכרטיסים למופע בכלל מכירים לעומק את הקריירה של רוד סטיוארט. האיש הוא באמת אגדת רוק. בקריירה שלו יש ארבעה פרקים. הראשון לפני גיל 26. אז הוא היה סולן של הרכבי רוק שונים ביחד עם פיטר גרין, מיק פליטווד וג'ף בק. האחרון נקרא The faces והוא זכה להצלחה לא קטנה. מהפרק ההוא הוא שר את "Oh la la" (לפני השיר הוא שאל 'מי מכיר את הפייסז?' וזה היה טיפה לא נעים כי בישראל לא ממש מכירים אותם). תוך כדי, ב-71 יצא אלבום הסולו שלו "Every picture tells a story" והפך אותו לכוכב ענק באנגליה ובארצות הברית עם הלהיט "Maggie May".
הפרק השני בביוגרפיה הוא הפרק המוכר, זה שכולל את להיטיו הגדולים: הוא מתחיל ב-71, מגיע לשיא ב-75 ב"Sailing" והולך דרך "Do you think I'm sexy" עד 82 ו"Baby Jane". בשלב הזה גם התגלה אחד מכשרונותיו הגדולים ביותר, לזהות שיר נפלא שזכה לביצוע לא מספיק טוב ולהפוך אותו ללהיט עולמי. גם "Sailing" וגם "I don't want to talk about it" היו שירי רוק לא מוכרים של אמנים לא ידועים (האחים סאטרלנד וההרכב קרייזי הורס, בהתאמה).
הפרק השלישי הוא המשעמם והלא חשוב שבו נשען סטיוארט על תהילת העבר. ואילו הפרק האחרון בינתיים והחדש, התחיל ב-2002 עם האלבום שנקרא גם "The great American song book" והכיל גרסאות מחודשות לקלסיקות משנות ה-30 וה-40. המהלך הזה הצליח מעל המצופה והפך למפעל שכולל שבעה דיסקים, מעל 100 גרסאות חדשות לשירים ישנים ובהם גם קלסיקות רוק וסול. העסק הזה כל כך רענן אותו ששני אלבומים חדשים משיריו שיצאו לפני ארבע שנים ושנתיים הפכו באנגליה לאלבומי פלטינה. הוא אפילו שר שיר מתוך האלבום הלפני אחרון "Can't stop me now". שיר מעט מיותר.
אני מתעכב על כל אלה כי נדמה לי שצריך להכיר את הקריירה של סטיוארט כדי להבין את המבנה של הערב הזה. סטיוארט מצידו ממלא את המסכים בתמונות אישיות, כולל זו שבה ויליאם נותן לו תואר אבירות או משהו כזה. וככה בין להיטים שכולם מכירים ("Baby Jane") ללהיטי עבר של אחרים ("Sweet rock n roll"), סטיוארט בסך הכל עושה שמח לקהל שבא להתאוורר בערב קיץ נעים. ובקטע האקוסטי, אנפלגד מה שקוראים, עם חליפת הזהב המוכרת, הוא כבר ממש במיטבו. "First cut is the deepest" ,"You're in my heart", וכמובן "I don't want to talk about it". מי צריך יותר מזה?
ואז מגיע הפינאלה עם הלהיטים הכי גדולים. ב"Stay with me" הוא בועט כדורי רגל לקהל. ויש לו חתיכת בעיטה. אחריו מיד "Do you think I'm sexy" שכל הגברים מסביבי חושבים שנכתב עליהם. וכמובן ה-שיר "Sailing", בדואט עם ריטה. סטיוארט שאל מראש מה הם השירים שהקהל הכי אוהב. לא הייתה לו שום כוונה לאכזב איש, ואכן הוא לא אכזב. אחרי שעה וארבעים, הוא ירד עם ריטה מהבמה ולא חזר. זאת הפעם השלישית שלו כאן. נראה לי שאם הוא יחזיק מעמד, נקבל אותו שוב.
