האנרגיה של "הג'יזוס אנד מרי צ'יין" אינה ניתנת לשחזור

את הג'יזוס אנד מרי צ'יין ראיתי בפעם הקודמת בניו יורק. השנה היתה 1985 והם באו, עטורי תהילת אלבומם הראשון כדי להראות מה הם יודעים. בגיל עשרים וקצת, עם המון סמים בדם, נתנו האחים ריד את אחד ממופעי הדיסטורשן הקיצוניים שראיתי מעודי. קיר של רעש ליווה אותם לכל אורך ההופעה ולא אפשר להבחין בכלום. לא מתי מסתיים שיר אחד ומתחיל אחר, ולא איזה שיר הם מנגנים. אבל היתה בזה הרבה עוצמה. ימים ארוכים אחרי ההופעה עוד הסתובבתי עם זמזום באוזניים. זמזום חיובי.

הלהקה שהגיעה אתמול לבארבי היא להקת אייטיז שמזמן סיימה את תפקידה ההיסטורי ומטיילת בעולם לעורר את בלוטות הנוסטלגיה של אנשים שהיו פעם צעירים והצלילים האלה מחזירים אותם אחורה. אין מה להתבייש. גם אני מחזיק באיפון את "Psycocandy" ן"Darklands" בשלמותם, ומידי פעם אפילו שומע אותם להנאתי.

החשיבות והכח של הג'יזוס אנד מרי צ'יין הוא בצליל מאוד מאובחן, שיש בו שילוב של רעש גיטרות שהוא בו זמנית מטריד ומתקתק, מרגיז וחלומי. אלא שאחרי עשרים שנה, החברים האלה כבר לא באמת יודעים להפוך את כל זה לקסם. הם מנגנים בסדר. ג'ים ריד עדיין שר נהדר והתלתלים של אחיו עוד לא קמלו לגמרי. אבל דווקא סאונד, שהוא הלב של הקיום שלהם, איבד מכוחו.

אז באו ברי, חמי, דנה ואביב ועוד רוקרים ישראלים שאולי לא הבחנתי בהם. והיתה אווירה טובה וקבלת פנים נעימה. אבל חוויה חד פעמית לא היתה שם. הג'יזוסים מנגנים בסיבוב הזה מין סט מיטב להיטים מכל אלבומיהם, סט שמקפח קצת את "Darklands", אבל בסך הכל הוא די הוגן. הם עדין שומרים על הדחיסות והתמצות. כאילו הכל בסדר. אבל רק בסדר.

הרגע הכי מרגש היה כשהם שרו את "Taste Of Cindy" שקיבל מאז סרטה של סופיה קופולה "אבודים בטוקיו" סוג של אייקוניות משודרג. גם הרצף של שני הלהיטים "Some Candy Talking" ו-"Happy When It Rains" היה מעט יותר מרגש משאר ההופעה. אבל רגע שיא אופציונלי כמו זה שבו ג'ים ריד שר "I wanna die like jsus christ" מתוך "Reverence" עבר כסתם עוד שיר. כוחו של הטקסט הזה לא שרד.

ואולי הבעייה הייתה בבחירה שלהם לעלות לקראת הסוף זמרת מקומית לעזור להם בשלושה שירים. הג'יזוסים בחרו בנינט, והם באמת התנהגו אליה בכבוד, והיא מצידה שרה יפה את התפקידים הנשיים, במיוחד ב"Sometimes Always", בתפקיד הופ סנדובל. אבל לא חיכינו כל כך הרבה שנים בשביל שהאחים ריד יעשו דואט עם נינט. בשלב הזה הערב קצת הזכיר הופעת רוק ישראלי שבה זמר אחד מארח זמר אקראי אחר, רק כי ככה נהוג וצריך. לרגע פחדתי שהם יבצעו בסוף גם שיר שלה.

חלק מהקסם של הרכב כזה הוא במשהו בלתי מושג, שמצליח לשמור על טריות גם כשעברו המון שנים. ולא רק לשמור אלא לקחת את הצליל מפעם ולהעביר אותו לזמננו עם רלוונטיות. שזה אפילו לא כל כך מסובך. הם יכולים לנסות להעתיק מכל ההרכבים הצעירים שמעריצים ומחקים אותם בהצלחה. לא נעים להזכיר בהקשר הזה את לאונרד כהן או פול סיימון. זאת לא אותה הליגה.

הג'יזוס אנד מרי צ'יין הם כנראה לא להקה כל כך גדולה בסופו של דבר. הם הערת שוליים אהובה בהיסטוריה של הרוק, שנשארה הערת שוליים. ואולי זה בכלל לא אשמתם. כשהופיעו כאן הרד הוט צ'ילי פפרס נשארתי בבית, בדיוק בגלל הפחד שזה יהיה פאתטי. אצל האחים ריד שום דבר לא פאתטי, להפך. הבעייה היא כנראה גם שלנו. ושל הזמן שעבר ושל האנרגיה שאינה ניתנת לשחזור, לפחות לא במקרה שלהם.

• בארבי תל אביב
• דה ג'יזס אנד מארי צ'יין
• הופעות חו"ל בישראל
• נינט
• נינט טייב